דמעה אחת חרישית

בין שלל ה"מראות" שבמגילת קהלת ("ושבתי אני ואראה"), צדה את העין ותופסת מקום מיוחד דמעה אחת. זעירה, קטנטנה, נחבאת אל הכלים:
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים - וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.
וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ - וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (א).

בנוֹהַג שבעולם, הדמעה - לחמו של הבוכה היא. וכשמדובר בבכי, בדרך כלל הוא גם נשמע. לא רק נראה. לא כן "דמעת העשוקים". הדמעה רק נראית, אך קולה לא יישמֵעַ. דמעה דוממת.

ועד כדי כך היא 'מסכנה', שהכתוב מדגיש שוב ושוב, פעמיים: "ואין לה מנחם". מונחת היא בקרן זווית, ורק מיטיבי רְאוֹת יבחינו בה. כמאמר חז"ל: "אחר העני - הולכת העניות" (תרגום בבא בתרא קע"ד, ב). ואם חכמת המסכן - בזויה, דמעתו לא כל שכן.

למרות שמדובר בעשוק, ואולי דווקא בשל כך, נתנו חכמים הראשונים - שגדולתם ברגישותם והיחלצותם ל"הצלת עשוק מיד עושקו" - עינם וליבם לדמעה זו.

יש מהם שכיוונו פסוק זה כלפי הממזר, תינוק שנולד מיחסי ערווה אסורים, וכתם הושם על מצחו לדיראון עולם, על לא עוול בכפו. וכך אמרו במדרש:
"אימותיהן של אלו עברו עברה, ואילין עליביא מרחקין להון [= ואת העלובים האלה, הממזרים, מרחיקים מלבוא בקהל]? אביו של זה בא על ערווה, זה מה עשה?" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה לב).

אחרים, בני דורנו, ראו לא רק את דמעת העשוקים אלא גם את דמעת העשוקות, וכיוונו פסוק זה כנגד כל אותן עגונות ומסורבות גט שדמעתן על לחיין, אך אין להן מנחם.

בין כך ובין כך, יושם אל לב: לא דמעות עשוקים יש כאן, אלא דמעה. דמעה אחת. בודדה. חרישית. כאותה דמעה על לחיו של הנער הבוכה מן התמונות שבתחנה המרכזית.

דמעה, שלמרות שאין לה קול, קולה הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, וקורא לכולנו - קריאת קבע - למצוא מזור לכל העשוקים שנעשים תחת השמש.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929