מזמור ט"ו מתאר את דמותו של הצדיק. האם יש למזמור מבנה ברור? מה פשר השאלה "מי יגור באהלך"? וכיצד ניתן להסביר את מעשיו של הצדיק שחרפה לא נשא על קרובו, ונשבע להרע ולא ימיר?
א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: על חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור יש מחלוקת גדולה בין הפרשנים, ואין תמימות דעים בנוגע למבנה המזמור. הצעות שונות הוצעו לגבי מבנה המזמור. יש מי שמציע שיש לחלק את המזמור לשני חלקים מקבילים, או לארבעה חלקים במבנה כיאסטי, ועוד. הרבה עמדו על השלילה והחיוב בתכונות שטבועות במזמור, יש מי שרוצה לומר שהתכונות מסודרות בסדר של שלילה וחיוב בצורה מסורגת, אך לפי זה "נשבע להרע ולא ימר" (ד) שייך ל"כספו לא נתן בנשך" (ה) – שני עניינים שלא נראים כקשורים זה לזה. ריבוי הצעות המבנה ולעיתים חוסר הדיוק שלהן מאפשר להניח שלמזמור שלנו אין מבנה ברור, ועלינו להתייחס לכתוב ללא המבנה. לכן יש לחלק את הפסוקים בצורה הבאה: פתיחה – שאלה ("ה' מי יגור..."; א); לאחר מכן מופיעות שלוש תכונות כלליות (ב); פסוק ג מונה שלוש תכונות שליליות שהצדיק נמנע מהן, שקשורות לחברה הקרובה לאדם. בפסוק ד יש שלוש תכונות נוספות; פסוק ה בחלקו הראשון מציין שתי תכונות הקשורות לשוחד וכסף ובחלקו השני חותם את המזמור.
ב. יש מי שחשב שמזמור זה הוא ממש תשובה לשאלה "מי יגור באהלך" (א) והוא נאמר בעת העלייה לרגל או בכניסה למקדש. קשה לומר שמדובר ממש בפרמטרים לברירת הנכנסים למקדש, מכיוון שהתכונות שכתובות במזמור אינן תכונות שאפשר לבדוק בעת הכניסה למקדש. כך נראה שהמזמור הזה הוא מזמור הגותי אידאלי על דמותו של הצדיק, והשאלה "מי יגור באהלך" (א) היא מליצית, כלומר: מי יהיה זכאי להתקרב לשכינה. חתימת המזמור - "עשה אלה לא ימוט לעולם" (ה), שאינה קשורה כלל לעלייה לרגל או לאירוע נקודתי, מחזקת את ההנחה שלא מדובר בסינון מעשי של אנשים בכניסה למקדש .
ג. יש כמה ביטויים קשים במזמור שראוי לבאר אותם:
"וחרפה לא נשא על קרבו" (ג) – אפשרות אחת היא שלא הביא על קרובו חרפה. אחרים הציעו שהכוונה היא שלא בייש את קרובו. רש"י הציע אחרת: "אם עבר קרובו עבירה שיש בה עונש יענישו במשפט ולא נשא עליו חרפתו שיהא פתחון פה לומר כך עבר פלוני קרובך וחפית עליו" – כלומר הצדיק אינו מחפה על קרובו.
"נשבע להרע ולא ימר" (ד) – גם ביטוי זה קשה. אפשר לומר שעל אף שהוא נשבע להרע, הוא לא ימיר ולא יסור משבועתו שלו (וכך גם בויקרא ה', ד: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב"). אפשרות אחרת היא לומר שאם נדר על עצמו גזירה "רעה" (כמו תענית למשל) הוא לא ימיר אותה בכסף. בתרגום השבעים ובפשיטתא (התרגום הסורי) מופיע "נשבע לרעהו ולא ימר". ולפי זה הצדיק נשבע לחברו ולא מפר את השבועה.