די לעיוורון ולחרשות

לאחר המשפט בו הכריע הקב"ה לטובת עבדו ישראל וכנגד האומות (מ"א) הוא מצייר את דמות עבדו כאדם חלש מבחינה פיזית. הוא אינו מסוגל לצעוק או להשמיע קולו בין העמים וכדומה, ובלשוננו לא מסוגל לפגוע בזבוב. אולם, בהיבט הרוחני הוא חד מטרה ובעל רצון לשים בארץ משפט ולייסד תורה שכל הגויים יחפצו לשמוע אותה.

אולם, קודם שיגיע עם ישראל לתכלית זאת הוא זקוק לסיוע אלוקי על מנת להתרומם ממצבו הירוד אליו הגיע בעקבות הגלות הארוכה שפקדה אותו. עם ישראל מתואר כאדם הנמצא בחשיכה, כאסיר בבית כלא שעיניו לא מתפקדות והוא כעיור (ז). כך גם אוזניו כבר מתקשות לשמוע ולהאזין מרוב חוסר כוח או מטמטום הלב שהתגבר בו (יח-כ).

הראיה והשמיעה הם החושים באמצעותם האדם מתקשר עם סביבתו, פועל עליה ונפעל על ידה. עם ישראל הגיע למצב בו הגלות הפכה אותו לעיוור וחרש שאין בכוחו להצליח ולהשתקם בכוחות עצמו מהנכות הזאת. אולם הקב"ה מבטיח כי נכות זאת לא תשאר לעד. באחרית הימים ה' יפקח את עיני עם ישראל ואת אוזניו על מנת שיוכל לשמש כעד על גדולתו של ה' לעיני כל העמים.

צדקתו של ה' תבוא לידי ביטוי בכך שהוא יחלץ את עם ישראל מן המיצרים שנכנס לתוכם במשך שנות הגלות הארוכות וידעו כולם כי מאת ה' היתה זאת ולא חלילה מאי יכולתו להושיע את ישראל - "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (כא).