די לבזיונות!

בכל הדורות פונה היהודי, בין כיחיד בין בציבור, אל אלוקיו בכמיהה עזה ובמסירות בתחינתו, בבקשתו ובתפילתו. והוא מוצא ביטוי נמרץ ומדוייק ביותר לרגשותיו, לחוויות שלו ולמה שמסעיר אותו ברגע מסויים ובמקום ובתקופה מוגדרים. ולא רק אותו בלבד אלא גם את עמו ואת מדינתו. פניה זו הינה באמצעות מזמורי תהילים. וכל יהודי, בדורו, בזמנו ובתקופתו, מגלה במזמורים נצחיים אלו צדדים ואופקים ומשמעויות – שלא הורגשו ולא נחוו ולא נתפסו במלוא עומקם על ידי הדורות הקודמים. שהרי רק אם אתה חי בהווה מסעיר, ואתה נתון במועקה ואתה זועק אל אלוקיך במילים של ספר תהילים מתגלה לך האמת שבהן.

"חננו ה' חננו – כי רב שבענו בוז" (ג)! הרבה ביזיונות באו עלינו! ימים וחודשים רבים אויבינו מחרפים ומבזים אותנו, אויבינו מַשְׁבִיעַים אותנו בוז וחרפה. "כי רב" – די כבר בבוז ששבענו וכעת הגיעה העת שתחננו! הבוז והחרפה והגידופים והעלבונות שמטיחים בנו רבים הם ופוגעים הם בנו, בגופנו, בתדמיתנו ובעיקר בנפשנו! "רבת שבעה לה נפשנו" (ד) אומר בעל המזמור וצועק מתוך כאב.

"הלעג השאננים" (ד): ממי בא הלעג הזה והגידופים האלה וההתרסה נגדנו? "השאננים" אלה הם הרשעים והאויבים שהיו שאננים ושלווים ובוטחים כאשר פגעו בנו, כאשר הכאיבו לנו! וכאשר בכל פינות העולם התרחשו קרבות ופגיעות והרס וחורבן – נשארו הם שאננים ושקטים ושלווים. ומעירים הפרשנים: אפשר שהשאננים הנזכרים בפסוק זה הם רשעים מישראל כמו "השאננים בציון" (עמוס ו', א). ואפשר שהשאננים במזמורנו הם רשעי אומות העולם שהנה ניתנה להם הזדמנות והם מחרפים ומגדפים אותנו בלי בושה, ללא מעצורים וללא ריסון!

ובעל המזמור ממשיך: "הבוז לגאייונים"! (ד) ממי ניתך הבוז והחרפות עלינו? מן "הגאיונים", מן הגאוותנים שמתוך שלוותם והשאננות הטבועה בהם, הם באים לידי גאווה, גאוותנות וצדקנות מזוייפת. והם מונים אותנו ומענים אותנו ומתאנים לנו. ואין לנו אל מי לפנות בכל העולם כולו אלא: "כן עינינו אל ה' אלוקינו –עד שיחננו"! (ב).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ