רבים מפרשים את שמיטת כספים כביטול החובות, אולם מן התורה נראה כי ישנו רק איסור נגישה או ציווי על דחיית פרעון שמטרתה לאפשר לעובד האדמה העני להשתקם לאחר שמיטת הקרקעות.

 

בדברי חז"ל וברוב המקומות בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים נתפסה שמיטת הכספים כביטול חובות כללי מדי שבע שנים.

מתוך עיון בפשט הפסוקים ניתן להבין שהסיבה למצוות שמיטת כספים היא שבעקבות שמיטת הקרקעות ללווה אין יבול או כסף כדי להשיב את חובו, כך ניתן להבין גם מפרוש רש"י (לפסוק ב וכן לברייתא בגטין ל"ו, ע"א), לפיו שמיטת הכספים קשורה דווקא לשמיטת הקרקעות בשנה השביעית, וקשר זה מעיד על תפיסה שונה של שמיטת הכספים: שמיטת כספים איננה ביטול חובות טוטלי (בדומה לדיני היובל), אלא הקלה על החקלאי ששמר את דיני שבת הארץ ואינו יכול להשיב את חובו בסוף השנה השביעית או בראשיתה של השמינית.
על פי תפיסה זו אין מדובר בביטול גמור של חובות ומחילתם אלא באיסור גבייה החל על המלווה. איסור זה, ראשיתו ברגע שבו מסתיימת שנת השבע "מקץ שבע שנים" - והוא ממשיך בשנה השמינית. עד מתי?

ר' אליעזר ממיץ (ספר היראים במהדורתו הישנה סימן רע"ח) כתב:

"ונראה לי דשמיטה דקרא (=בתורה) אינה מחילה. אלא ציווה הקב"ה שישמיט - פירוש: יניח - ולא יתבענו עד שייתן לו מעצמו... הלכך, הלוואה לעולם מוטלת על הלווה שלא יעכב חובו לעולם בתיבתו לאוצרו. ואם עשה כן הווה ליה 'לווה רשע'..."

אם כן, דחיית הפירעון מתחילה בסוף השנה השביעית, כפי שקבעה ההלכה, ונמשכת עד אשר ישיב הלווה מעצמו את חובו.
מתי יקרה הדבר? מבחינת הדין - ברגע שיהא לו רכוש פנוי (- כסף, יבול). אמנם נראה שאין המלווה יכול לכוף אותו על כך, שכן חוב זה עבר את "הרגע הקובע" של סוף השנה השביעית, שממנו מתחיל איסור הגבייה על המלווה, אולם מבחינה מוסרית, אם אין הלווה משיב כשיש בידו אפשרות להשיב, הרי הוא עבריין ובגדר 'לווה רשע'.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון