דו שיח בין הנביא לעם

פרק מ' פותח קובץ של נבואות נחמה העוסקות בשיבת ציון. בתור שכזה יש בו יסודות כלליים להבנת היתכנות הגאולה. במבט ראשון ניתן לצייר את מבנה הפרק לפי החלוקה הבאה:

· הבטחת הנביא שהגאולה עתידה להגיע בקרוב.
· הטלת ספק (של העם, של ירושלים, של העמים) בכך שניתן לגאול את העם, להוציא את הגולים מהמקומות בהם השתקעו, לשקם את חורבות ירושלים וכו'.
· הבהרה שה' הוא כל יכול, וכשם שהוא ברא את העולם, כך הוא יכול גם להוציא אסיר מכלאו ולבנות את ירושלים החרבה.

אבל יכול להיות שניתן לקרוא את הפרק ברמה נוספת. פסוקים כא-כב שואלים את המפקפקים שאלה רטורית: "הֲלוֹא תֵדְעוּ, הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם, הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ. הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים, הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".

ניתן להבין את הפסוק כפי שהבנו את הפרק עד כה: כשם שהאל הניח את מוסדות הארץ, והוא יושב מעליה ורואה את יושביה כחגבים, כך הוא יכול להעביר עם ממקום למקום ולבנות עיר חרבה.

אך ניתן לקרוא את השאלה הרטורית הזו גם כשאלה מוסרית בנוגע לדרכי הנהגת האל את עולמו - כאשר איוב מגיע למבוי סתום בניסיונו להבין את דרכי ה' בעולמו, עונה לו הא-לוהים בשאלה: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב ל"ח, ד-ה). כאשר הא-לוהים יסד את העולם, וקבע בו את הכללים – אתה, איוב, לא היית. אף אחד מבני האדם לא היה בשלב הזה של היקום, ולכן האדם לא יכול לשפוט את מוסר העולם בכליו האנושיים.

אם נבין כך גם את פרק מ' בישעיהו, הרי שהדיון כלל לא נסוב סביב שאלת יכולתו של הא-לוהים להחזיר את ישראל מהגלות, אלא סביב שאלה שאולי הטרידה את העם הרבה יותר: האם ומדוע מגיע לעם להיגאל? וכאן עונה להם הנביא: יש דברים שאתם לא מבינים. מי שברא את העולם, ויושב על המחוגה שלו מקבל החלטות, גם אם בני האדם לא מבינים אותן, ומתקשים להצדיק אותן. "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" (ב).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929