היכולת להשפיע תלויה ביכולתו של המדבר לנגוע בעולם האסוציאציות של השומע. יחזקאל רוצה לזעזע את העם, לעקור אותו משלוותו. לעקור את האופוריה שהעם נתון בה. והוא משתמש בדימוי המוכר לשומע: דימוי הכרם. דימוי המעלה רשת שלמה של אסוציאציות בקרב השומעים.
יחזקאל הנביא אינו איכר, אף אינו מדריך חקלאי. הוא סומך בנבואתו על כך שהשומע זוכר נבואה אחרת, נבואה שהדהדה בחוצות ירושלים מאה שנים לפני כן. וכך אמר ישעיהו הנביא ליושבי ירושלים:
"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק...ויקו לעשות ענבים ויעש באשים... ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עשה לכרמי. הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס..."(ישעיהו ה')
השומע עכשיו מבין למה מכוון הנביא. הכרם הוא בית ישראל ואיש יהודה. הכרם הוא השומע, הוא יושבי ירושלים שנותרו לפליטה, והם מצפים לניצחון על בבל, בניגוד לדברי הנביאים הזועקים אליהם השכם והערב.
ויחזקאל הנביא מדבר על זמורת הגפן השרופה, והשומע מבין: לא הזמורה תישרף, אלא ירושלים. לא הזמורה חסרת הערך, אלא יושבי ירושלים.
אך לא די בכך. עולם האסוציאציות של העץ החרוך מושך את השומע לנבואה נוספת, לרשת אסוציאציות חדשה. גם היא מנבואות ישעיהו ליושבי ירושלים.
"חרש עצים נטה קו...ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית... חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל...ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו" (ישעיהו מ"ד)
הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע. עכשיו העץ החרוך הוא לא רק איש ירושלים, אלא גם אלוהיו. במקום שמחה אווילית על המפלה שהיא רחוקה, במקום קריאות הצהלה "לא בקרוב [המפלה], בנות בתים, היא הסיר ואנחנו הבשר" - במקום קריאות אלה עולה תמונה של שריפה, של פיח ושל מפלה. והנשרף הוא איש ירושלים. והנשרפים הם אליליו, שהוא כל כך בוטח בהם.
ויש כאן עוד עקיצה מכאיבה לאריסטוקרטיה הירושלמית. בפרק ח' מופיע פסוק בלתי מובן, המתאר את עשרים וחמשה האנשים המשתחווים בפתח היכל ה'. ודבר ה' ליחזקאל: "וישובו להכעיסני, והנם שולחים את הזמורה אל אפם". ויחזקאל מעתיק את ביטוי "הזמורה", והופך אותו לזמורת גפן. אבל לא זמורת גפן שלמה, שגם היא לא תצלח, אלא לזמורה שרופה, שתצלח עוד פחות ממנה.
הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע, ועכשיו הוא מבין את דברי הנביא. פולחן התמוז ועבודת הזמורה שבבית המקדש - הם סמל לכישלון, לא להצלחה. מן הזמורה ההיא, עובר השומע לכרם בית ישראל של ישעיהו, וזוכר את הצפוי לכרם המעוות דרכו. ומכאן לדימוי של יחזקאל, לזמורה השרופה, שהיא יושב ירושלים, והיא אף אלוהיו.
ועכשיו יכול יחזקאל לפרש את משלו. השומע כבר יודע מה יהיה הנמשל, ויחזקאל רק חושף את הפירוש שהשומע חושב עליו, את הפירוש שהשומע חרד ממנו...
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת