מזמור פ"ד הוא מזמור שכולו געגועים של המשורר למקדש.
תיאורי העלייה לרגל והגעגועים לירושלים מופיעים בתהילים פעמים רבות.
במזמור פ"ד מתאר המשורר את געגועיו למקדש ולעלייה לרגל. והוא משווה את עצמו לצפור ולדרור. להם יש קן, להם יש מקום לבוא אליו. לי, מתלונן המשורר, אין מקום כזה:
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. לבי ובשרי ירננו אל אל-חי.
גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה,
אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך, ה' צבאות, מלכי ואלהי" (ג-ד)
הדרור יכולה לבוא לחצרות ה'. היא יכולה לבנות קן ליד מזבחך, ולגדל שם את אפרוחיה. ואילו אנו, כלתה נפשנו לחצרות ה' - ואין אנו יכולים לבוא עדיהם.
"ה' אלהים צבאות, שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה.
מגננו ראה אלהים, והבט פני משיחך.
כי טוב יום בחצריך מאלף.
בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע" (ט-יא)
המשורר מעדיף יום אחד בחצר המקדש מאלף. אלף מה? אלף ימים? אלף כסף? המשורר כל כך מעוניין ביום בבית המקדש, עד כי אין הוא רואה צורך להסביר פי אלף ממה אהוב עליו בית המקדש. פי אלף מכל דבר. פי אלף. ומבקש הוא בתפילתו: "מגננו ראה אלהים, והבט פני משיחך" (י). ראה את פני משיחך - כי טוב יום בחצרך מאלף. אין הוא מפרש את דבריו. אין הוא אומר מדוע מבקש הוא מא-להיו להביט בפני משיחו. אבל מסביר הוא מה תוצאה תהיה למבט זה: יום אחד בחצרות בית ה'.
אף אנו, כמשורר הרואה את חצרות א-להים ועיניו כלות. רואה הוא את הציפור טסה ביעף ועוברת את חומות הר הבית - ואין עוצר בעדה. רואה הוא את מקום המקדש מרחוק - ואין הוא רשאי להיכנס אליו.
"ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה
מגיננו ראה אלהים, והבט פני משיחך" (ט-י).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת