גם סכסוך וגם שליחות

בשם מי פועל שמשון את פעולותיו? לכאורה, שמשון פועל רק מתוך מניעיו האישיים. אחיו, בני שבט דן, לא שלחוהו לפעול ואף שמשון עצמו, על פי המתואר, אינו מייחס לעצמו שליחות. דווקא מתוך כך מתהווה סגולת ישועתו. זו בימינו תחבולה מוכרת בתופעת ה'טרור הספורדי'. שאין מאחריו כתובת לנשיאה באחריות. תופעת non-accountability.

הכתוב נותן ביטוי מפורש להגיון הפעולה המעוגן בחיפוש האמתלה, כהיגיון מוביל בסיפור: "וירד שמשון תמנתה, וירא אשה בתמנתה מבנות פלישתים. ויעל ויגד לאביו ולאמו, ויאמר אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלישתים ועתה קחו אותה לי לאשה" (א-ב). התיאור מבטא בשפה פשוטה וישירה, בקשה בסיסית וטבעית של נער מהוריו. בסביבת הקיום בה גדל שמשון, בין צרעה ובין אשתאול, בגבעות המשתפלות מהרי יהודה אל שפלת החוף, לא היה זה בלתי צפוי להתאהב בנערה פלישתית. במרחב הקיום שהשתרע כתווך ביניים בין ערי פלישתים בחוף הים, לבין מרכזי יהודה ובנימין בגב ההר, בני דן ופלישתים חיו כנראה בסוג של מפגש יומי, במרחב ספר (frontier) משותף. בדיון בין שמשון לבין אביו ואמו מדוע הוא מבקש דווקא אישה מבנות הערלים, המספר מתערב ומשתף אותנו בידע הנתון רק לו, מנקודת מבטו ה'כל יודעת': "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלישתים ובעת ההיא פלישתים מושלים בישראל" (ד).

שתי קריאות אפשריות כאן בשאלה מי מבקש תואנה מפלישתים: אפשרות אחת היא כי ה' עצמו הוא המבקש תואנה מפלישתים, ושמשון עצמו מופעל למלא שליחות א-לוהית בבלי דעת, רק מתוך דחפיו היצריים. האפשרות האחרת לקריאה, מפרשת "תואנה הוא מבקש", כמיוחסת לשמשון עצמו. בפירוש הזה שמשון מצטייר כבעל עורמה מחושבת, הבוחרת במודע להתחכך בהוויית חיים יומית עם פלישתים, על מנת להפוך סכסוכים מזדמנים להזדמנות לפעולות נקם.

הצעתי מן הפרק הקודם לקרוא את סיפור שמשון כחידה המתפתחת במרחב הזיקות בין הגלוי לבין הסמוי, בין הנוכח לבין הנעדר, משתלבת באופן בו הטקסט עצמו מותיר אותנו ללא הכרעה בין שני הפרושים. זו דו-משמעות מובנית ומחושבת, כמו בציור ה'ארנב-ברווז' של ויטגנשטיין, שלרגע נראה ארנב, לרגע ברווז, והוא דוחה מעצם מבנהו את היכולת להכריע מהו באמת. דו-המשמעות המובנית, היא גם המכוננת את הגיון ישועת שמשון בממד האסטרטגי, בשימור הגיון עמימות מובנה שמשאיר פתוחה את שאלת מניעי הפעולה, בתנודה הבלתי פתורה בין פעולה המונעת מהיגיון פלילי, בדפוס סכסוכי עבריינים, לבין פעולה המונעת מהיגיון לאומני, בתודעת שליחות.

לממד החידתיות הטמון בסיפור שמשון מראשיתו, מצטרפת רמיזה מובלטת בחידת שמשון "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" (יד). כמו בובת בבושקה רוסית, בובה בתוך בובה, כך בנוי כאן הסיפור כחידה בתוך חידה. חידת דבש הארי מוטלת באורח זה על הסיפור כולו כרמז לאותה שניות בין גלוי לסמוי, כמגמת טקסט חתרנית המבקשת להובילנו להכרה שמה שרואות עיננו הוא רק מראית עין, המכסה על הסיפור הממשי החבוי בעומק הסמוי.

לא שאני מציע לקרוא את הסיפור באופן אלגורי ולהימלט כך מן הצרימה הקשה הנוצרת לאנשים מוסרניים, בין התיאור: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול" (י"ג, כה), לבין האופן היצרי והתובעני המתבטא בדרישת שמשון מהוריו לקחת לו את האישה הפלישתית. בהדגשתי את הזיקה בין גלוי לסמוי כמפתח להבנת שמשון, אני מבקש להצביע דווקא על הזיקה ההדוקה, שאינה ניתנת להתרה, בין שני הממדים. כמו הזיקה המתקיימת במקדש בין הבית לבין העזרה, כמו בזיקה האדריכלית המתקיימת בין הקרמלין כארמון, לבין הכיכר האדומה כמגרש ריק. המרחב הריק שיוצרים הכיכר והעזרה, מעצימים את נוכחות המבנה והם דרושים זה לזה. כך ראוי בעיני לפרש את הדואליות החידתית של דמות שמשון בזיקה השזורה ללא התרה, בין רוח ה' המפעמת בו לבין יצריו וכוחו הפיזי המובילים אותו.

באדיבות אתר 929