גלות ואויב

פרקים מ"ב ו-מ"ג הם ביסודם מזמור אחד שנחלק לשלושה בתים עם פזמון אחרי כל אחד מהבתים. בבית הראשון (מ"ב, ב-ה) מתוארים געגועיו של המשורר לבית ה'; בבית השני (מ"ב, ז-יא) ישנה תלונה על המצוקה ובבית השלישי (מ"ג, א-ד) המשורר מבקש ישועה מהאויבים ומבקש להגיע למקדש. כאמור הפזמון נמצא בין בית לבית (מ"ב, ו; מ"ב, יב; מ"ג, ה).

מהי הצרה שפוקדת את המשורר? נראה שישנם שני נושאים ששוזרים את המזמור. הנושא הראשון והברור של המזמור הוא הכמיהה של המשורר לשוב אל בית ה'. המזמור נפתח בתקווה של המשורר "מתי אבוא ואראה פני א-להים" (מ"ב, ג). עניין זה חוזר גם בבית השני: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שִׁירֹה עמי תפילה לאל חיי" (מ"ב, ט) – המשורר נזכר במה שהיה במקדש, ומודגש שוב בבית השלישי: "יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך ואבואה אל מזבח א-להים..." (מ"ג, ג-ד).

מעבר לעיסוק בגעגועי המשורר למקדש, הוא גם מתמודד עם אויבים. האויבים גם נזכרים בכל בית, אך הם נזכרים בהדרגה. בבית הראשון האזכור שלהם מינימליסטי: "באמר אלי כל היום איה א-להיך" (מ"ב, ד). בבית השני הם נזכרים כבר בשמם: "למה קדר אלך בלחץ אויב... חרפוני צוררי" (מ"ב, י-יא). בבית השלישי העיסוק באויבים הוא הרחב ביותר, וכך גם נפתח הבית "שפטני א-להים... מאיש מרמה ועולה" (מ"ג, א).

מהו הרקע של המזמור? המשורר לא נמצא קרוב לבית ה' וכנראה גם לא בירושלים. המחלוקת העקרונית היא האם יש להבין את המזמור כמייצג את האומה כולה או שאולי מדובר במזמור של אדם יחיד. רש"י למשל הבין שהמזמור עוסק בזמן שאחרי חורבן הבית: "צמאה נפשי – כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל" (ובצורה דומה פירשו גם ראב"ע ורד"ק) ולפי כך לשיטתו המזמור הוא מזמור לאום. עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא' מביא בשם אביו שאולי המזמור עוסק באדם שנמצא בצפון הארץ, בדן, ומנוע מלבוא לבית ה' משום ש"עובדי העגל שבדן, מסיעתו של ירבעם בן נבט, עכבוהו ומנעוהו מלעלות לירושלים". חכם צודק בטענתו שמהמזמור נשמע כאילו בית ה' קיים, ולכן הפירוש שמדובר בגלות בבל פחות נוח. אולם המשורר מעיד על עצמו שהוא רחוק מירושלים: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (מ"ג, ג). לכן אולי יהיה נוח יותר לפרש שהמזמור מוסב על אדם שגלה בגלות יהויכין (גלות החרש והמסגר): המקדש עדיין עומד בירושלים, אך המשורר נמצא בגלות
(ניתן לעיין עוד: עמ' 366-367 ,E .G. Briggs ,the book of Psalms ( ICC ) vol 1)