האם התורה נוקטת בגישה מקילה במקרה של אונס? כדי לענות על שאלה זו עלינו לבחון לא רק את ההלכה המופיעה בדברים כ"ב, אלא את סיפורי התנ"ך בנושא זה.

 

בראי של האידיאלים והערכים שלנו היום, היחס של התורה לאונס, שמשתקף בדברים כ"ב, נראה לא מספק מבחינת הענישה שהיא מטילה על האדם האונס, ומבחינת ההרתעה מפני חומרת המעשה.
התורה פוסקת 50 כסף שניתנים לאבי הנאנסת, ומצווה על האונס לשאת את האישה, ואוסרת עליו לגרשה כל ימי חייה.
מצד אחד מטילה התורה על האונס קנס וקובעת באופן ברור שאין כאן מצב של הפקר - לאונס ישנה אחריות כלפי הנאנסת למשך כל ימי חייה.
מצד שני, אין בענישה זו אמירה נחרצת מספיק – כמו במקרה של רצח, למשל – שזהו דבר שלא ייעשה, בשום פנים ואופן, מסר שהיינו מצפים לשמוע מן התורה.
השאיפה לשאוב מן התורה שבכתב את הבסיס האמוני שלנו בכל תחום, את הבסיס לעולם הערכי שלנו, עלולה לגרום למשבר כאשר נדמה שהערכים שלנו אינם משתקפים בה.
כדי להבין באופן אמיתי את הפרספקטיבה של התורה לגבי סוגיה זו, אסור להסתפק בעיון בפסוק מקומי. חובה לעיין בצורה רוחבית ולראות את המסרים הטמונים לכל אורך המקרא, כדי להבין באופן מהותי את יחס התורה לסוגיה.
כך לדוגמא במקרה של אונס – מגע באישה בניגוד לרצונה – כבר הסיפורים על שרה בבית פרעה (בראשית י"ב) ובבית אבימלך (שם, כ') מעידים שברור ומובן מאליו שלקיחת אישה באופן זה הוא דבר שלא ייעשה, עם השלכות חמורות ביותר. אי התגובה של יעקב על אונס דינה (שם, ל"ד) מביאה להריגת עיר שלמה על ידי שמעון ולוי. השאלה אם צדקו בתגובתם אם לאו היא צדדית לעצם הרעיון שאונס יכול להוביל לתוצאות חמורות והרסניות כל כך.
בדומה, אונס תמר על ידי אמנון (שמואל ב י"ג) והשתיקה של דוד על העוול שנעשה לבתו מתגלגלים לידי רצח, מרד, ומלחמת אחים.
נראה, שאין להסיק מסקנות מאמירה בודדת, או ניסוח הלכתי טהור. הסיפורים המקראיים מטרתם להשלים את ההתייחסות לנושא, שיש לגשת אליו מתוך ראיה רחבה של מכלול ההתייחסויות במקרא.