גישה יהודית מול דטרמיניזם

יוסף מייעץ לפרעה כיצד לפתור את מצוקת הרעב על ידי השובע;
הוא לא סותר את היות החלום סמל של הגזרה האלוקית העתידה לבוא על הארץ, שהיא גזירת הרעב,
אבל את המימד של דאגתו וייאושו של פרעה הוא מציע לפתור באופן מעשי.

חכמתו של יוסף נתגלתה בכך שהוא ידע לעמוד על הגרעין האובייקטיבי של החלום ולנפות ממנו את המימד הסובייקטיבי. המימד הסובייקטיבי, המתבטא במשפט "ומראיהן רע כאשר בתחילה" (כא), הוא זה שהפך את העתיד לקטסטרופלי; אם הרעב כל כך קשה עד ששנות השפע יהיו כלא היו, אזי מצרים באמת צפויה לקטסטרופה. אולם, בחלום שאלוקים הראה לפרעה הוא גזר רק שבר ורעב, ומקור הייאוש הוא כליותיו של פרעה בלבד: אלוקים לא גזר האם וכיצד יהיה ניתן להתמודד עם הרעב, ואם כן - ניתן לפתור את המשבר. יוסף, בחכמתו, הרגיש שפרעה הוסיף את התרשמותו האישית.
פרעה, מצידו, התרשם מחכמת אלוקים שביוסף להבחין בין גרעין וקליפה - בין מסירה אובייקטיבית של חלום לבין רחשי לב, והבין שאיש חכם ניצב מולו.

מדוע פרעה נתקף בהלה וסבר שהגזרה של הרעב קבועה ומוחלטת והיא תמיט עליו שואה, בעוד שיוסף הבין מיד שניתן להתמודד עימה?
דומני שלא מדובר כאן רק על הבדל במבנה האישיותי של שני האנשים ולא רק על חריפותו של יוסף, אלא שעמדתו של יוסף היא ביטוי להתמודדות 'יהודית' עם מציאות קשה, ואילו עמדתו של פרעה היא ביטוי של תודעה פגאנית.

פרעה חי בתודעה דטרמיניסטית, ולפיה -  אם נגזרה גזרה - אין מה לעשות, וודאי לא במישור המציאותי; המציאות מוכתבת לנו, ואין אלא להודות בכך.
יוסף מעמיד מולו את האלטרנטיבה היהודית: יש אמנם מציאות קשה, אך היא אינה מתקבלת כאסון אלא כמשימה המטילה אחריות.
הרעב העתיד לבוא הוא עובדה, אבל מתפקידה של המנהיגות למצוא דרכים להתמודד עם הסבל שהוא עלול לגרום. זו בדיוק מגמתה של הצעת יוסף, ולשם כך הוא מתמנה. נמצא, שכאשר פרעה אומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (לח) הוא מצביע בעיקר על רוח אלוקים היהודית המיוחדת שבו, שדווקא מכוחה יודע יוסף להצביע על הפתרון הנכון. 
 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון