גזרות חדשות?

פרקנו מספר על הקמת צלם זהב בבקעת דורא על ידי נבוכדנאצר, ועל הציווי על כולם להשתחוות לפסל: "ומי אשר לא יפל וישתחוה, בה בשעה יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת" (תרגום ו). חנניה מישאל ועזריה לא משתחווים לצלם ומעדיפים למות מאשר להשתחוות, והם מושלכים אל כבשן האש. בדרך ניסית הם לא נשרפים וכך המלך מבין את גדולתו של הקב"ה: "עונה נבוכדנצר ואומר, ברוך א-להי שדרך מישך ועבד נגו אשר שלח את מלאכו והושיע את עבדיו אשר בטחו עליו" (תרגום כח).

אנו רגילים לסיפורי קידוש השם מספרות חז"ל והלאה. כולנו מכירים סיפורי פרעות וגזרות קשות שהיהודים ניסו להילחם בהם בעוז. אך במקרא עצמו לא מופיעים סיפורים דומים מלבד מבספר דניאל. מדוע אנו לא שומעים על גזירות בימי הבית הראשון בשעה שממלכת יהודה וישראל היו משועבדות לאשור או לבבל?

למעשה, גזירות דתיות וקנאות דתית כמו שאנחנו מכירים מימי הבית השני והלאה לא היו בימי הבית הראשון. הגזרות הדתיות המרכזיות שאנו מכירים הן של אנטיוכוס במאה ה-2 לפנה"ס. חוקרים מתלבטים בשאלה מה הביא את אנטיוכוס לגזור את גזירותיו מכיוון שהאמונה הפוליתאיסטית (=ריבוי אלים) הינה ליברלית באופיה ולא קנאית.

אדם יכול להאמין בכמה אלים בו זמנית באין מפריע. כפי שאדם מאמין בכמה אלים כך גם לא יפריע אם אדם אחר יאמין באל אחר בשעה שאני מאמין באל שלי, על אף ששניהם אמונים על אותו תחום. אין בעיה אמתית מצד המאמין בריבוי אלים להכיר גם באלים שאינם בפנתיאון האישי שלו ולאמץ אליו אלים ממקומות אחרים ומתרבויות שונות.  

כך העבודה הזרה שנכנסת לישראל ויהודה בימי הבית הראשון היא לא בעקבות גזירה קשה של ממלכת אשור, או הממלכה השולטת באזור באותם ימים, אלא דווקא מבחירה של המלך לאמץ את האלים השכנים. בפסוקים מספר מלכים לא מצאנו שהמלך הכובש הכריח מלך מישראל להאמין באל שלו וכך גם נשמע באופן פשוט מהכתובים העוסקים באחז או במנשה. וכאן אנו נתקלים לראשונה בגזרות שמהותן קנאות דתית שנפגוש בהן בהמשך ההיסטוריה היהודית.