גדולתו של מנהיג

מאז ומתמיד אני מנסה לדמיין את דמותו של משה, המנהיג הדגול, המשתוקק להוביל את עמו אל הארץ המובטחת. הקדוש ברוך הוא מניח לו לטעום ממנה — הוא זוכה לכבוש את חבלי עבר הירדן — אבל אל המקום הנכסף הוא אינו מגיע. מה הוא מרגיש? האם הוא כועס, עצוב או מתוסכל? מה הוא עושה עם כל הרגשות הללו?

מה היינו עושים אנחנו במקומו? האם היינו משחקים "ברוגז", כאומרים "אם לא רוצים אותנו — נפרוש לעשות לביתנו"? או שמא יש גם דרך אחרת? התורה מספרת כי מיד לאחר דבריו הנחושים של האלוקים, שהבהירו למשה באופן חד־משמעי כי אין שינוי בהוראה ומשה לא ייכנס לארץ ישראל, פתח משה בסדרת פעולות מעשיות. המרכזית שבהן הייתה נשיאה של קבוצת נאומים מקיפים שסקרו את מגוון האתגרים שהעם היה עתיד להתמודד עמם עם הכניסה לארץ — אתגרים דתיים, צבאיים וכלכליים. יכול היה משה לומר "זה כבר לא בתחום אחריותי, שישברו הצעירים את הראש בעצמם". כולנו מכירים את המנהלים או המנהיגים שאינם שמחים להכשיר מחליפים ראויים, כדי שהכול יזכרו את הצלחתם שלהם.

אבל כאן מתגלה דמותו של אדם שכאבה של האומה הוא כאבו האישי, וצרתה הלאומית היא צרתו הפרטית, ומכיוון שכך הוא עושה הכול למען ייטב לה, לאומה, גם בהעדרו. הוא אינו נרתע מאמירת דברים קשים שלא יערבו לאוזן השומעים. הוא משמיע דברי אזהרה מפני גירוש אפשרי מן הארץ, בנסיבות מסוימות.

בפרשה הזאת משה מלמדנו כיצד נוהג מנהיג שלא זכה להתגשמות משאלותיו. מנהיג הרואה את האומה כערך מרכזי מבין כי עליו להניח בצד את רצונותיו ואת צרכיו, ולשאול מה באמת נכון ואמיתי לעמו. עליו לזכור כי מקומו בהנהגה טפל להצלחת עמו. גם אנו מצפים מעצמנו וממנהיגינו כי אכן נדע לשים את טובתה של המדינה לפני כל שיקול פרטי אחר, ותהא זו נחמתנו על הקשיים שאנו מתמודדים עמם ביחד בדרך לביסוסה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר