בעוד שבחטא העגל משה נוהג בתקיפות - שובר את הלוחות וטוחן את העגל, הרי שבחטא המרגלים הוא ואהרון אינם אומרים דבר אלא נופלים על פניהם ומתחננים אל העם. במעשה תחנונים זה ניכרת גדולתו של משה.
תגובתו של משה לחטא העגל הייתה שבירת הלוחות ותפילה. מה הייתה תגובתו המידית לחטא המרגלים? "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (ה). משה ואהרן אינם אומרים דבר ואינם מוכיחים את העם; את הבמה הזאת הם מותירים ליהושע וכלב, המתמודדים עם טיעוני עמיתיהם ומתווכחים עם העם. משה ואהרן נופלים על פניהם.
מה משמעותה של נפילה זו? את זאת מפרש רמב"ן: "שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם: 'אל נא אחי תרעו..'". משה ואהרן ראו שהדרך היחידה לשכנע את העם לחזור בו מתכניתו לשוב מצרימה היא תחנונים - ולכן נפלו על פניהם והתחננו.
בהמשך מתפלל משה לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה. הוא פותח בחשש מחילול ה' (יג-טז), אולם מיד אחר כך הוא עובר לדברי תחנונים וכיבושין: "ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע..." (יז-יט). מה עצום הפער בין שתי התמונות הנגלות לעינינו: מחד - משה הנופל על פניו לפני העם בתקווה שישובו לדרך הישר, ומאידך - משה המתנפל לפני ה' ומנסה לבטל את רוע הגזרה! וכי ראוי משה, עבד ה', אשר שעה קלה אחר כך עומד להתפלל לפניו על העם, ליפול על פניו ולהתחנן אל העם?
משה רבנו ניצב לפנינו, ללא ספק, במלוא ענוותנותו, ובה בשעה במלוא עוצם מנהיגותו. פעמים רבות נהג משה עם העם בתקיפות. לאחר חטא העגל, למשל, נטה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות ל"ג, ז). אולם ברגע שהבין שכדי לשכנע את העם עליו ליפול על פניו ולהתחנן - עשה כן, ולא חס על כבודו. גדלותו של מנהיג ניכרת, בין השאר, בנכונותו להתחנן כשיש בכך צורך, גם אם הדבר מנוגד לאופיו ולדרכו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון