גבורת שאול

המלחמה עם הפלשתים מתנהלת לרעת ישראל עד שלבסוף היורים בקשת מוצאים את שאול, "ויחל מאד מהמורים" (ג). ביטוי זה, ניתן לבארו בשני מובנים: אפשר שהוא מלשון חלחלה ופחד, אך נראה יותר שהוא מלשון חולי, כלומר ששאול כבר נפגע מיריות הקשתים, וראה את מותו קרוב. לאור זאת יובן יותר החשש שהוא מבטא שמא יתעללו בו הערלים, מאחר שהוא פצוע. כך בדיוק אירע גם למלך אחאב בקרב האחרון של חייו: "ואִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי" (מלכים א כ"ב, לד).

פירוש זה משנה את הבנת מהות צעדו האחרון של שאול. לא היה זה צעד נואש של בריחה והתאבדות, כי אם צעד מחושב של אדם שיודע שגזר דינו נחרץ, לא רק ברמה הרוחנית, אלא גם ברמה המעשית. נפילת שאול על חרבו, מתוך הכרה בכך שהחלופה היא מוות בהתעללות קשה בידי הפלשתים, הייתה מעשה גבורה.

קווי דמיון נמתחים בין מות שאול לבין מותו של אבימלך בן גדעון, אך הבדל אחד בולט בין שני הסיפורים: בעוד שנושא כליו של אבימלך לא היסס, ודקר את אבימלך למוות, נושא כליו של שאול סירב לעשות כן. נקודה זו מחדדת מסר מרכזי העולה מפרקנו. היכרותנו הראשונה עם שאול הייתה בשמואל א פרק ט', בשעה שיצא עם נערו לחפש את האתונות שאבדו לקיש אביו. באותו סיפור בלטו חוסר נחישותו של שאול והיגררותו אחר נערו.

הפעם הראשונה שמצליח שאול לגלות מנהיגות ואומץ יותר מאשר נערו היא גם האחרונה בחייו – עם מותו.

אכן, טרגי מאוד מצבו של אדם שנדרש לגלות גבורה על ידי נפילה על חרבו, אך בנסיבות אלו, גם בכך יש תיקון מסוים. משעה שנודע לו מפי שמואל בעין דור כי ימות במלחמה, נהג שאול בדרך של גבורה. הוא לא נטש את המערכה אף שידע מה צפוי לו בה. יומו האחרון של שאול היה אפוא יום של תיקון וגבורה. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון