גבולות אהבת האב לבנו

המקרא יוצר זיקה בין סיפור מות אבשלום ובין פרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב).
בשני הסיפורים מתואר אב העומד לאבד את בנו האהוב: אברהם עומד לאבד את יצחק, ודוד – את אבשלום. ואולם, שני האבות אוחזים בדרכים הפוכות, אברהם עומד בניסיון ומוכן להעלות לעולה את בנו אהובו כדי לקיים את צו ה', אף שברור שבנו לא עשה כל רע. דוד, לעומתו, מסרב להכיר בעובדה שבנו שופך דמים ומגלה עריות, שדינו מיתה, ומנסה למנוע את המתתו.
בשני המקרים מנסה מישהו למנוע את הריגת הבן. מלאך ה' עוצר את אברהם ברגע האחרון, ואיש אחד ניסה להזהיר את יואב שלא לפגוע באבשלום, אולם, השוני בין המקרים ברור: בעקדת יצחק מלאך ה' הוא שפנה לאברהם, ובכך סיים את הניסיון; בסיפורנו האיש חוזר על פקודתו של דוד, אך בפועל לא קוימה הפקודה הבלתי-ראויה.
בשני המקרים מי שנהרג בסופו של דבר נמצא אחוז בסבך. אברהם, שהיה נכון להקריב את בנו, זכה שהאיל יוקרב תחתיו, ואילו לדוד, שלא היה מוכן 'להקריב' את בנו, לא נותר אלא לקונן.
אברהם נהג כשורה ועמד בניסיון. דוד לא עמד בניסיון, וסיכן בזה את העם. מי שנהג כשורה בפרשה זו היה יואב, שמנע את המשך שפיכות הדמים.
הקבלה זו מחזקת את הביקורת על יחסו של דוד לאבשלום. אין ספק שקשה עד מאוד לשפוט אדם הנדרש לעמוד מול מותו של בנו האהוב. עם זאת, השוואת דוד לאברהם אבינו מעצימה את גדלותו של אברהם, שנהג במסירות גדולה מאוד על סיפה של טרגדיה עצומה, ומבליטה את העובדה שדוד לא היה מסוגל להתעלות מעל אהבתו לאבשלום, אהבה שהלז לא היה ראוי לה כלל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון