בשמחה תמיד?!

בפרקנו מזהירה התורה בעונש הבא:
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא..." (מז-מח). 
הפירוש הפשוט הוא שעַם ישראל לא עבד את הקב"ה בזמן שחי בשלווה ובשמחה, ולכן יעבוד את אויביו תוך חיים של רעב ומחסור.

אך הרמב"ם מביא פירוש אחר לפסוק זה:
"שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב'" (הלכות לולב ח', טו).

הרמב"ם מפרש שהביטוי "בשמחה ובטוב לבב" אינו מתאר את תנאי החיים החיצוניים, אלא את אופייה של עבודת ה' עצמה: מי שלא עובד את ה' מתוך שמחה, ראוי לעונש. נראה לכאורה שהרמב"ם קובע שיש מצווה להיות בשמחה תמיד!

אך עלינו לשים לב למיקום שבו הרמב"ם מביא הלכה זו. הרמב"ם מדבר כאן על שמחת בית השואבה בחג הסוכות. זוהי שמחה שנצטווינו עליה במפורש בפסוקים: "ושמחת בחגך" (ט"ז, יד). נראה שהרמב"ם מעולם לא טען שהשמחה צריכה להיות מאפיין תמידי והכרחי של עבודת ה', אלא שהיא מתבטאת בזמנים מיוחדים ובאירועים בולטים. בזמנים ובאירועים הללו, אכן חשוב מאוד לשמוח.

למה בעצם לא לשמוח תמיד?

נראה שאפשר למצוא שתי סיבות מרכזיות להסתייגות משמחה מופרזת. הראשונה היא החשש שהשמחה תהפוך לקלות ראש של ריקנות, כפי שהרמב"ם עצמו מדגיש בהלכות יום טוב (ו, כ):
"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש... שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות...".

אבל נראה שיש גם סיבה עקרונית ועמוקה יותר להגבלת מצוות השמחה: מהלך החיים הרגיל דורש כובד ראש והתבוננות מעמיקה, תשומת לב לסבל האנושי ומתן מזור למצוקה ולא עליצות מופגנת וסחרור רגשי. כך ניסח זאת הרב סולובייצ'יק:
"כשאיש ההלכה שמח, הוא יודע שאין החיים עלי אדמות גורמים לשמחה מוגזמת, ואין הוא מגדיש את הסאה בשעת דיצה וגילה" (איש ההלכה, עמ' 69).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות