ברכי וברכו

המזמור נחלק לחמש פסקות: בפסקה הראשונה (א-ה) המשורר מברך את ה' "ברכי נפשי את ה'!" בעקבות הטובות שעשה לנפשו; בפסקה השנייה (ו-ט) המשורר מודיע על טובות ה' לעמו; בפסקה השלישית (י-יד) העם מדבר על הטובות מאת ה'; בפסקה הרביעית (טו-יט) תיאור חיי האדם ודרך ה' ובפסקה החמישית (כ-כב) קריאה לברך את ה'.

הפסקה הראשונה פותחת בקריאה לברכה: "ברכי נפשי את ה'!" (א, ב) והפסקה האחרונה גם היא קוראת לברך את ה': "ברכו ה' מלאכיו..." (כ). אלא שפער משמעותי עומד בין שתי קריאות אלו: בקריאה הראשונה המשורר עצמו מברך את ה' בגלל הטובות שעשה לו ה': "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי" (ג). ואילו בפסקה האחרונה הברכה צריכה להגיע מכולם: "מלאכיו, גבורי כח עשי דברו... כל צבאיו משרתיו עשי רצונו... כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו" (כ-כב).

נראה שהמזמור כולו עובר תהליך ושינוי: בפסקה השנייה הטובות שה' עושה הן לעמו אך העם עצמו אינו דובר. כך "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו" (ז). בפסקה שלאחר מכן העם דובר בעצמו: "לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו" (י) – העם מודה על טובות ה' שעשה עמו ובעיקר על כך שה' גומל טובה תחת רעה. בפסקה הרביעית שוב אין העם דובר אך נראה שלפנינו התקדמות: הדובר מבין את דרכי ה'. בניגוד לאדם - "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים" (יז). וודאי שהדובר מכוון את דבריו לפסקה הקודמת: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (יג) – וחסד ה'.. על יראיו וצדקתו לבני בנים" (יז). לאחר כל אלו נמצא את המלכת ה', השיא להכרת התודה: "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה" (יט).

המשורר מבקש להציג את צרתו שלו כמו הצרה הלאומית. ה' סלח למשורר על עוונותיו וריפא אותו ממחלתו ועשה לו טובות וכך גם לעם: "לא כחטאינו עשה לו ולא כעונותינו גמל עלינו" (י). העם היה בצרה גדולה, וה' הושיעם ועשה להם טובה על אף שאין הם ראויים לכך. על כן כולם צריכים להודות לה' גם "כל צבאיו" (כא) ו"כל מעשיו" (כב) וגם, כפי שמופיע בחתימה: "ברכי נפשי את ה'" (כב).