פרשת "שמע" בכללותה עוסקת בעיקר בברכות ובשפע הטוב. בכך היא מתאימה למצב האידיאלי בו ניתנו הלוחות הראשונים. לעומת זאת, פרשת "והיה אם שמוע" מפרטת יותר את הקללות, בהתאמה למצב לאחר חטא העגל ולנתינת הלוחות השניים.

 

בפרשיות הברכות והקללות, התורה מפרטת את הקללות יותר מאשר את הברכות.
לעומת זאת, בתחילת פרשת עקב, התורה מפרטת רק את הברכות, ורק מאוחר יותר - אחרי מעבר לעניין אחר לחלוטין - מוזכרות בקצרה גם קללות.

יתכן שניתן להסביר את ההבדל הזה בדומה להבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים.
במתן התורה הראשון, בתיאור כריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה, כמעט שאין איזכור לקללות, שכן העם טרם חטא בעגל, ואין צורך להזכיר בכלל את האפשרות שהעם יחטא. רק לאחר חטא העגל - בכריתת הברית של הלוחות השניים - רואה התורה מקום לפרט גם את אפשרות החטא ואת הקללות.

ייתכן שפרשת "שמע" (המסתיימת בסוף פרק ח') מציינת את הברית של הלוחות הראשונים, לפני חטא העגל.
פרשת "והיה אם שמוע" - אף היא פותחת ב"שמע ישראל" (בפרק ט'), אך היא מציינת את כריתת הברית של הלוחות השניים, לאחר חטא העגל, כאשר יש צורך להזכיר גם את החטא ואת העונש.

ייתכן, שחז"ל בחרו דווקא בשתי הפרשיות האלו לאומרן מדי יום כיוון ששתיהן מציינות את הברית שבין הקב"ה לעם ישראל, ולכן גם התורה מצווה לתת אותם על היד, על הראש ועל מזוזות הבית.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון