התורה מאריכה מאוד בתיאור קרבנות הנשיאים על מנת לתת ביטוי לרצונותיו האישיים של כל נשיא. אולם בסוף הרשימה היא מסכמת את כל הקרבנות על מנת להדגיש את הפעילות הציבורית המשותפת.
התורה מאריכה בתיאור קרבנות הנשיאים, וחוזרת שתים עשרה פעמים על פירוט הקרבנות כולם. פירוט חוזר ונשנה זה נעשה, בפשטות וכפי שביאר רמב"ן, כדי שלא לפגוע בכבודו של אף אחד מן הנשיאים ומן השבטים.
ברם, בסוף הפרק חוזרת התורה ומסכמת את כל הקרבנות - "קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה..." (פד-פח). כאן כבר לא ניתן להסתפק בהסבר הכבוד לכל שבט, וחוזרת שוב השאלה: לשם מה נדרשת רשימת סיכום זאת? וכי אין אנו יכולים לעשות את החשבון לבד?
נראה, כי התורה רצתה דווקא להדגיש את השילוב הנכון שבין הרשימה החוזרת של הנשיאים, לבין רשימת הסיכום. הרמב"ן כבר ציין, כי על אף שהנשיאים הביאו קרבנות זהים, מכל מקום, מדרך הטבע, לכל אחד הייתה פרשנות אישית במשמעות הקרבן: "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו".
כך מלמדת התורה יסוד חשוב בשאלת האיזון שבין היחיד לבין הכלל: כלפי חוץ, עם ישראל נוהג כציבור, והבלטת אינדיווידואליות יתרה נחשבת כפגומה; אולם כלפי פנים, ישנו מקום נרחב לכל אדם לבטא את אישיותו ואת מחשבותיו באופן פרטי.
לקריאת פוסט מאת הרב נחמיה רענן העוסק בנושא זה
לשמיעת שיעורו של הרב אורי שרקי 'יחודיות השבטים ואחדות העם'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת