אחרי שהמשורר-המלך קיבל גיבוי, רשות וכוח לעשות באויביו כרצונו הוא מחליט על חישוב מסלול מחדש. הוא משאיר את כוחו כגורם הרתעה ומעדיף לפעול בנתיבי הנועם.

 

בקריאה ראשונה מתקבל הרושם שזירת ההתרחשות המרכזית של פרקנו היא בדיאלוג בין ה' לבין הגויים. הם מכריזים עליו מלחמה והוא מגיב בחומרה. דומני שבקריאה מעמיקה יותר, נראה שחידושו המדהים של פרקנו מגיע ממקום אחר לחלוטין.

אכן בראשית הפרק מתאר המשורר איך הלאומים, על מלכיהם ורוזניהם, מתכנסים למרד מול ה' ומשיחו. הם מטכסים עצה איך להשתחרר מהעבותות ומן המוסרות (המוסרות הן עול השלטון, ירמיה כ"ז, ב: "עשה לך מוסרות").

ה' לא נשאר חייב, תחילה הוא לועג להם, או אז הוא מחליט להגיב ולהבהילם בחרון אפו. הוא ישלח בהם את שליחו המלך אשר המליך על ציון הר קדשו (מקור לכך ש'ציון' = שמו של הר הבית!).

מדיבורו בגוף ראשון "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה" (ז) מסתבר שהמשורר הוא המלך. ה' פונה אליו ומציע לו "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך" (ח) (מוטיב ההצעה ל'שאלה' מבטא מלכות).

אם כן ה' מורה למלכו 'להיכנס בהם' בכל הכח, "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם" (ט). 'כלי יוצר' הלא הם כלי חרס הקלים לשבירה וניפוצם ניפוץ עולם.

אבל אז בפס' י מגיע הטוויסט הגדול והמדהים של הפרק. אחרי שהמשורר-המלך קיבל גיבוי, רשות וכוח לעשות בהם כרצונו הוא מחליט על חישוב מסלול מחדש. "ועתה מלכים השכילו היוסרו שופטי ארץ" (י). הוא מציע להם לעבוד את ה' ביראה (י) בניגוד להתרסה שאתה הם בחרו לנהל את הדיאלוג שלהם.

הוא פונה אליהם בהמלצה חמה, אולי אף מתחנן בפניהם: יש לי את היכולת לעשות בכם כרצוני אבל אני מבקש מכם בחרו במוסר, לכו על עבודת ה' בענווה, "גילו ברעדה" (יא) ."נשקו בר" (יב) – במקום לִפְנוֹת לדרך המאבק המוביל לנקמה, מלחמה וחיסול, בחרו ב"נשיקה" בחיבור ואימוץ של בן המלך.

מסתבר שהגיבור של פרקנו הוא אותו מלך המכונה כבר בפסוק ב "משיחו" של ה', ולאחר מכן "מלכי" (ו), ובפסוק ז ה' אף קורא לו "בני אתה". המושג "בן" מיוחס בתורה לעם ישראל כולו "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כב). בשמואל ב פרק ז' הוא מתייחס למלך דוד "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". גם בתהלים פ"ט המוקדש כולו לדוד המלך נאמר "הוא יקראני אבי אתה… אף אני בכור אתנהו".

ה' נותן למשיח את הכוח והמוטיבציה להילחם בגויים ולהשמידם, והוא בוחר לקרוא להם לענווה ולשלום. כעת אולי נקבל רובד נוסף של המילה הפותחת את הפרק "למה" (א). המשורר אינו שואל אותה רק ביחס להתייצבות של הגויים, אלא ביחס למציאות כולה של מלחמה ותגובה.

מלך המשיח בעל הכוח משאיר את כוחו כגורם הרתעה ומעדיף לפעול בנתיבי הנועם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929