בני קרח נכספים למקדש

זהו המזמור הראשון ממזמורי בני קרח.

במזמור זה מתוארת תחושת געגוע של הדובר לעלייה לרגל לבית המקדש, לקרבה אל הקודש. תחושה זו מלווה את הדובר "יומם ולילה" (ד). הזיכרון של העליה לרגל מאוד חזק אצלו וזה מה שמגביר את הכאב - הפער בין המציאות העכשווית, ובין קול הרינה שהיה בעבר.

אך למרות הצער, אומר הדובר לנפשו "הוחילי לא-להים כי עוד אודנו!" (ו, יב) הוא חוזר על משפט זה פעמיים, אולי כדי לחזק את עצמו בעניין זה, משום שהיכולת להודות לה' בשעת צרה אינה מובנת מאליה.

כותב המזמור אינו מפסיק להאמין בגלל משבר וצער, הוא אינו נענה להתגרות מסביב: "איה א-להיך" (ד, יא). הוא ממשיך להאמין, ממשיך להודות לה' וממשיך לצפות לישועה.

בהמשך המזמור ישנה מן סגירת מעגל. אם בהתחלה העצב מתמיד ולא מרפה "יומם ולילה" (ד), בהמשך "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (ט). האדם רואה, גם בתוך גלות, גם בתוך הסתר פנים, את פעולת ה', ובוחר להודות לו.

חטאו של קרח היה בהפיכת הכהונה לקרדום לחפור בו, במחשבה שאפשר לנצל את המקדש להשגת מעמד וכבוד. ייתכן שתיקונו של קרח בא לידי ביטוי במזמורי התהילים של בניו, העוסקים ביחס הנכון לקודש - בכיסופים ובגעגועים למקדש מתוך רגש טהור של אמת ומתוך ערגה לקרבת ה'.

על הרקע לאמירת מזמורי התהילים על ידי בני קרח ניתן לקרוא בפירושו של רש"י

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער