במצוות הבאת הביכורים באה לידי ביטוי מידת הכרת הטוב. העובדה שהחיוב במצווה זו החל רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה מדגישה את הצורך להכיר בכך שגם היבול עליו עמלנו - מה' יתברך הוא.
מצוות הבאת ביכורים באה ללמדנו מה רב ערכה של הכרת טובה. אמנם ביסודן של המצוות התלויות בארץ מונחת הכרת טובה לה' יתברך שזיכנו בארץ חמדה טובה ורחבה, ברם יתרה היא מצוות הביכורים שבה אין אנו יוצאים ידי חובתנו במעשה בלבד אלא מלווים אותו ב'מקרא ביכורים', שכל תכליתו לומר – תודה.
ואכן מיד בעת הכניסה לעזרה שבמקדש, "עודהו הסל על כתפו" (ביכורים ג', ו), פותח מביא הביכורים את פיו וקורא בקול גדול אל הכהן הניצב לפניו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (ג). והמטה אוזנו חש בנימת קולו צליל מתרונן של המיית תודה: "ואמרת אליו הגדתי היום" – שאינך כפוי טובה (רש"י, על פי הספרי).
בפסוק הפותח פרשה זו נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (א). על הביטוי "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" מביא רש"י את דברי חז"ל: "מגיד שלא נתחיבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". ולכאורה יש לתהות: מדוע לא נתחיבו ישראל בביכורים מיד עם כניסתם לארץ? וכי אין הם חייבם להודות לה' יתברך כפל כפליים על שזימן להם שדות וכרמים שופעי יבולים, ללא עמל ויגיעה?
התשובה הפשוטה לכך היא שהבאת הביכורים – המבטאת הכרת טובה, נועדה להוות מחסום ליצר הגאווה של האדם האומר בלבו: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח', יז). לאחר שזכה עם ישראל להגיע לאחר שנות כיבוש וחלוקה אל המנוחה והנחלה, דווקא אז מצוות הבאת ביכורים באה ללמדו ענווה ולהודיעו שהארץ ניתנה לו לנחלה מאת ה' יתברך.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות