לפעמים קשה לנו להתמודד עם העומס הגדול של המורשת. נוח יותר לחיות חופשי, בלי שורשים, בלי עבר, בלי מסורת. לפעמים אנחנו מנסים לברוח מעברנו. אבל אין מה לעשות: בלי שורשים זה לא ילך.
בשנת תרפ"א (1921) בא ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות של בריטניה, לבקר בארץ ישראל. לקראת ביקורו המיועד של צ'רצ'יל בתל אביב, כרתו אנשי המקום כמה עצים מהחורשות בסביבה, ותקעו אותם בחולות ליד ביתו של מאיר דיזנגוף, ראש הוועד המקומי. כצפוי, בדיוק בשעת ביקורו של האורח נפל אחד העצים, ונתגלתה התחבולה. "מיסטר דיזנגוף", העיר צ'רצ'יל ביובשנות בריטית, "בלי שורשים זה לא ילך".
לאחר מעשה שכם, הקב"ה פונה אל יעקב, ומצווה עליו ללכת לבית אל ולהקים מזבח לה', כפי שהבטיח בשעה שנמלט מעשו. חז"ל פירשו שיש כאן תוכחה חריפה ליעקב, שהשתהה מלקיים את נדרו (בראשית רבה פ"א, ב). ועוד כתבו חז"ל, שמעשה דינה היה עונש ליעקב על העיכוב הזה (ויקרא רבה ל"ז, א).
אפשר לסנגר על יעקב ולומר שיעקב עדיין היה חרד מעומס המשימה הלאומית והרוחנית שתוטל עליו. הוא יודע שעל זרעו יעברו עוד מאות שנים של גלות וסבל עד שיזכו בארצם שלהם. גם מבחינה רוחנית, המשך מורשת אברהם תובע טוהר ומסירות, שקשה לעמוד בהם.
אך הקב"ה אינו מותיר לו ברירה: "קום עלה בית אל!" (א). יעקב יודע שהעבר מטיל עליו משא כבד. הוא יודע שהעבר של בית אברהם עומד לעצב את עתידו שלו ואת עתיד ילדיו. אבל יעקב מקבל עליו בשמחה את הייעוד הזה. הוא יודע ששווה לשלם כל מחיר כדי להמשיך את המורשת; כי בלי שורשים, יום אחד העץ יקרוס.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות