ספר משלי מגנה את הליצנות, שהיא צחוק של לעג וזלזול, ופוגעת בלמידה ובזיכרון.
"בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" (ו)
אחד הדברים המשפיעים על יכולתנו לזכור דברים הוא מידת החשיבות שאנחנו מייחסים להם:
"ביקש לץ חכמה ואין" - כשהלץ מנסה להיזכר ולשחזר את דברי החכמה שלמד, הוא אינו מצליח. הזלזול והבוז שהרגיש כלפי האנשים שלימדו אותם וכלפי הדברים שהם לימדו גרמו לכך שהזיכרון שלו "סינן" אותם, ועכשיו הם אינם בזיכרונו.
ועוד: הלעג של הלץ עלול לגרום גם לתלמידים אחרים לזלזל בחכמה, ולכן החכמים מרחיקים את הלץ מהלימוד, כפי שנאמר בכמה פסוקים במשלי:
"יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (ט', ז-ח)
"גָּרֵשׁ לֵץ - וְיֵצֵא מָדוֹן; וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן" (כ"ב, י)
לכן "ביקש לץ חכמה ואין" כלומר: כשהלץ מבקש ללמוד חכמה, אין מי שיסכים ללמד אותו.
לעומת זאת, "ודעת לנבון נקל" - אדם נבון יודע בבירור את הדברים שלמד, קל לו "לשלוף" אותם מהזיכרון כאילו הוא רואה אותם אל מול עיניו.
הוא הבין את החשיבות של כל דבר שלימדו אותו, הבין את הקשר בין כל דבר שלמד לבין דברים אחרים שהוא יודע, ואיך כל דבר משתלב בתמונה הכללית, ואף הסיק מהם מסקנות נוספות, ולכן עכשיו הדברים מסודרים היטב בזיכרונו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך