בלב הסערה חורץ יונה את גורלו, אך אנשי האניה אינם ממהרים לעשות כרצונו. רק עם התגברות הסערה, לאחר נסיונות רבים וכשכלו כל הקיצין, ממלאים הם בלב כבד אחר דרישתו ומטילים אותו אל הים.

 

בפסוק י, לראשונה, כונו מלחי האניה פעמיים בשם "האנשים". לראשונה, נזכרו בפסוק ה בשם "המלחים" ומאז לא נזכרו, אלא: "ויאמרו איש אל רעהו" (ז). "ויאמרו" (ח).

בכינויים זה "האנשים" ולא בזה המקצועי "המלחים" (החוזר בפרק עוד פעמיים) רוצה המספר לתת ביטוי לחולשתם ולאפסותם של קברניטי הספינה. אין הם מלחים כבתחילת הפלגתם, שכל אחד מהם "ברצותו אוחז וברצותו שילח". בחילוף התואר, ובחזרה המרובה על "האנשים" מובלטת חולשתו של האדם נוכח יכולתו וגבורתו של האל הכל-יכול. מלחים קברניטים הם רק לזמן קצר ביותר. לכן נזכרים הם בשם זה פעם אחת בלבד. אך אנשים, בני תמותה חלשים, הנתונים לחסדיו של האל (בגורל האל הם תלויים, ולא באותם גורלות שהם מפילים) - הם במשך כל הזמן.

הים לא עמד מזעפו. ה"אנשים" אובדי עצות מבקשים הם מיונה להשיא להם עצה.

יונה המואס בחייו, והמעדיף למות, רק לא להינבא לעכו"ם ש"קרובי תשובה הן", חורץ את משפטו הוא: "שאוני והטילוני אל הים וישתק הים מעליכם... כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (יב). זוהי עצתו. אך אין אנשי האניה ממהרים לעשות כרצונו. כדברי אברבנאל מטילים הם גורלות שוב ושוב "כי חששו אולי נפל הגורל במקרה על יונה". אמנם רוצים הם להציל את עורם, אך מנסים הם דרכים אחרות: להשיב אנייתם אל החוף, ולהוריד שם את יונה. כאילו להחזירו אל אותו אל שמפניו הוא בורח. כל זאת במחשבה, שאם לא יצליח בבריחתו, תשכח הסערה ותשוך חמת האל מעליהם. אולם אין הם מצליחים בכך. כאן נעשה המצב חמור ביותר. עם ההתקדמות בסצינה - רואים אנו את התפתחות הסערה: "ויהי סער גדול בים" (ד), "כי הים הולך וסוער" (יא), "כי הים הולך וסוער עליהם" (יג)

תחילה הורגשה הסערה בים, אך לא פגעה בהם במישרין. אט אט מתגברת הסערה. ורק משהרגישו כי הים הולך וסוער עליהם - ומשקצרה ידם בנסיונם הראשון, ולאחר תפילה, רק אז מחליטים הם להטילו לים. אולם מה ש"החסיר" הכתוב  - משלים המדרש. נוסף להטלת הכלים לים, להפלת הגורלות, לנסיונם לחתור אל היבשה ולתפילתם - ארבעה נסיונות - ניסו להביא את ההצלה גם בדרכים אחרות: 

"הטילו אותו עד ארכובותיו (-ברכיו) - ועמד הים מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. הטילו אותו עד טבורו - והים עומד מזעפו; העלוהו אצלם - והים הולך וסוער. עד שהטילו כולו". 

גם הסיפור המקראי, ובעיקר המדרש רוצים להבליט בפנינו את צדיקותם וחסידותם היתרה של אנשי האניה, עובדי עבודה זרה. מרגישים הם כאילו עליהם לשפוך "דם נקי". ועל כן הם מצטדקים לפני אלוקיו של יונה. רק לאחר תפילתם, ממלאים הם אחר דרישת יונה. רק עתה נח הים מזעפו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת