בכי אותנטי

המשורר מתחנן לפני ה' שיענה לו.

תחילה הנימוק הוא "כי אומלל אני" (ג). בשלב מתקדם יותר הבקשה היא שירפא אותו ממצוקתו "כי נבהלו עצמי" (שם).

המשורר לא נענה ואז הוא משנה טקטיקה ומבקש שה' יושיע אותו, לא בגלל מצוקתו אלא למען ה', כדי שיוכל לספר את חסדו. אם חלילה הוא לא יינצל וימות לא יישאר מי שיודה לו. אבל לתדהמתו גם השיטה הזאת לא עובדת ותפילתו לא נענית.

המשורר עולה על מיטתו לנוח. זמן השינה תואר במזמורים עד כאן כזמן של שלווה: "שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני" (ג', ו), "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" (ד', ה), "בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני" (ד', ט).

אבל בפרקנו חוויה שונה לחלוטין של שינה. המשורר הולך למיטתו לברוח ממצוקותיו ובעצם מפסיק לפנות אל ה' לחלוטין. הוא לא מצליח להירדם. הוא מתעטף בשמיכתו ופורץ בבכי. מרוב ייאוש הוא טובע בים של דמעות.

או אז הפתעה מוחלטת. דווקא כאשר הוא לא פונה אל ה', לא עסוק בנימוקים למה ה' "צריך" לענות לו ולא מנסה להסביר את עצמו, אלא בוכה בכי אותנטי מתוך הרהורי הלב פנימה, דווקא כאן לפתע - "כי שמע ה' קול בכיי" (ט). ה' שומע לא רק את הבכי אלא את "קול בכיי", את הצליל העמוק שמאחורי הבכי. ויתרה אף מכך, לא רק את קול הבכי, אלא אז גם "שמע ה' תחינתי" (י) שנאמרה בתחילת המזמור "חנני ה'" (ג).

המשורר בעצם אומר שמה שמצליח להגיע הכי גבוה והכי עמוק, יותר מהתפילה והתחינה, אל ה', זהו הבכי האותנטי.

כמה מדהים שמסדרי התפילה האשכנזים התאימו פרק זה ל"נפילת אפיים" שאחרי תפילת העמידה של שמונה עשרה ברכות. אחרי שהאדם עומד בתפילה מול הבורא ומונה ברכה אחר ברכה את תפילותיו, הוא מתיישב, מוריד את פניו ומתבטל בינו לבין עצמו.

לתפילה כזאת יש עוצמה חזקה יותר מכל תפילת העמידה.

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אלחנן סמט

באדיבות אתר 929