מיהו הדובר במזמור שלפנינו? ועל איזה בית מדובר בו?

 

"לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" (א).

הפרק נאמר מתחילתו ועד סופו בגוף ראשון, ונראה כאילו הדובר - דוד - מתאר מי הם אלו אשר יכולים לשרת בביתו: "הולך בדרך תמים הוא ישרתני" (ו), "לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (ז).

אם כך הרי שבחלקו הראשון של הפרק דוד מעיד על עצמו שהוא תמים "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (ב). הוא אף מעיד על עצמו "רע לא אדע" (ד). אמירות מסוג זה מופיעות מדי פעם בספר תהילים, דוגמת "כי חסיד אני" (פ"ו, ב), אך אינן קשורות לפרק שלנו שבו הוא מפרט מי יכול לשרת בביתו.

למי מתכוון דוד כאשר הוא אומר "מתי תבוא אלי" (ב)? האם הוא מחכה ומצפה שה' יבוא לבקר אצלו בבית כי הוא כל כך תמים?

חז"ל במספר מקומות הבינו שהדובר בפרק הזה הוא דווקא ה'. למשל אמרו במסכת סוטה ה: "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב, אותו לא אוכל" (ה), אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל". לכאורה קריאה זו נוגדת את הפתיחה שבה אומר המשורר במפורש "לך ה' אזמרה" (א)?

לפני שאנסה ליישב את הדברים בקריאה אחרת אני מבקש לציין אסוציאטיבית שני פרקים שבהם המשורר קובע מי הם אלו אשר יכולים לבוא אל מקום קדשו של ה': תהלים כ"ד - "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" (כ"ד, ג-ד). תהלים ט"ו - "ה' מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשיך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו" (ט"ו, א-ב). קשה שלא לזהות כאן לשונות ממש דומים לאלו שבפרקנו.

אם כך אציע לקרוא "לך ה' אזמרה" (א) בקריאה אחרת, לא כמשמעו שהמשורר מזמר אל ה', אלא כאילו נכנס לנעליו של ה' ואומר לו אני אזמר עבורך את מה שאתה רוצה לזמר.

המשורר חש הזדהות מלאה עם דבר ה', ובית מלכותו של המשורר מייצג את בית מלכותו של ה'. ואולי ההזדהות כה עמוקה עד שהוא אומר "מתי תבוא אליי" (ב), כמו "ותהי לו לאשה ויבוא אליה" (רות ד', יג) שבמגילת רות ו"אלי תבוא" (בראשית ל', טז) שאומרת לאה ליעקב בספר בראשית. מושג המבטא אהבה והזדהות מלאה.

אם נכונים דברינו, בו זמנית המשורר מדבר על ביתו ועל בית ה' ועל ההזדהות שבינם. כל זה יכול לקרות רק כאשר יש "נאמני ארץ" (ו) ולא "רשעי ארץ" (ח), אין "עושה רמיה" ואין "דובר שקרים" (ז). הנאמנות מלאה ועל כן אין "גבה עיניים" (ה) ו"עושה סטים שנאתי" (ג).

היכולת לבוא אל בית ה' מחייבת יושר ויושרה, ניקיון כפיים וניקיון לב ואין בה מקום לשקר או לרמייה, לקריצות ולתחמנות אלא נאמנות מוחלטת ותמימות הלב.

רק באופן כזה יכול המשורר לסיים את הפרק ולקרוא ל"עיר דוד" "עיר ה'" (ח).

באדיבות אתר 929