את האיסור: "ולא יהיה כקרח ועדתו" (ה) מונה ה'חפץ חיים' כאיסור לאו על בעלי מחלוקת. מתוך עיון במעשה קרח ועדתו נראה לומר כי בכל עת שאנו נמשכים למאבק ומחלוקת עלינו לברר לעצמנו האם באמת אנו פועלים לשם שמים וממניעים טהורים או חס וחלילה אחרת.
ה'חפץ חיים' בהקדמה לספרו, מונה בין איסורי לשון הרע ורכילות את האיסור "ולא יהיה כקרח ועדתו" (ה), שזהו איסור לאו על בעלי מחלוקת. אם מבררים את מקור האיסור, קרח ועדתו, שהם הדגם לאיסור מחלוקת, אפשר "להוריד" את המצווה אל המציאות.
מה חשב קרח, ומה חשבו עדתו? האם שמו לב שהם עושים מחלוקת או שהם פעלו, לפי דעתם, לשם שמים?
רש"י מביא את מדרש חכמים, "קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו, לחלוק על משה ואהרון?" אלא מפני שלא מינו אותו לנשיא, כפי שמבואר במדרש. כלומר: בגלוי, קרח בא בשם הצדק והאמת, למחות על כך שמשה רבנו לוקח לעצמו את כל הכיבודים ותופר חליפות לכל מקורביו. בנסתר, אומרים חכמים, שהקנאה היא שהעבירה אותו על דעתו.
אם היינו שואלים את קרח עצמו: מה כוונתך? ברור שהיה משיב על כך באמירה ברורה, שבלי ספק, האמין בה בכל ליבו, שהוא לוחם הצדק והיושר. רק בחקירה פנימית של התת-מודע של קורח, היה מתברר שבעומק יש סיבה רעה המניעה אותו להיאבק במשה ואהרון. לכן גם נמשכו אחריו כל כך הרבה אנשי מעלה, ראשי סנהדראות, אשר ראו את כל הלהט והאמת בדברי קרח, ונשאבו להיות עימו.
מכאן עבורנו, לדורות, חובת הזהירות בלאו זה של "לא יהיה כקרח".
כשנבחן את עצמנו, נראה שאם אנו נמשכים למאבק ומחלוקת, אנו מאמינים בכל לב שכוונתנו היא לשם שמים. לפיכך אנו חייבים לרדת פנימה, לעומק הנפש, ולבחון עצמנו, האם האמת והיושר הם הגורמים לנו לפעול, או שמא סיבה נסתרת, שלילית, היא הגורמת לנו. בעניינו אנו רואים שלפעמים אנשים פועלים בלהט ובאידיאל לא של יראת שמים, ובאמת הפעולה שלהם רק מרבה מחלוקת.
על כן, בכל עת שניקלע למחלוקת, נשתדל לברר זאת היטב לעצמנו, ואם לא נגיע למסקנה ברורה, נמשוך ידינו, כי "שב ואל תעשה" עדיף.
עוד באותו נושא ראו את הפוסט מאת הרב יובל שרלו 'כללים למחלוקת לשם שמים'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך המאמר המלא
באדיבות ישיבת אלון מורה