בין שלווה לאשליה

"ישליו אהלים לשדדים" (ו)

ישליו – מלשון שלווה.

שלווה מתוארת בתנ"ך לפעמים כסממן חיובי:

"שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (תהלים קכ"ב, ו-ז)

"טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי י"ז, א)

אך לעיתים כסממן שלילי:

"ועל שכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שר שרים יעמד ובאפס יד ישבר" (דניאל ח', כה)

"ועמד על כנו נבזה ולא נתנו עליו הוד מלכות ובא בשלוה והחזיק מלכות בחלקלקות" (דניאל י"א, כא)

"ישליו אהלים לשדדים ובטחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו" (איוב י"ב, ו)

מעניינת היא הקרבה של המילה 'שלווה' למילה 'אשליה'. להשלות או להישלו. "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו י"ב, א) יכול להיות נדרש גם כ-שגו באשליות. כמו במלכים ב ד', כח: "ותאמר השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אתי".

בפילוסופיה המזרחית, בבודהיזם בעיקר, יש התייחסות לשני המובנים האלה יחדיו. שכן היא מדברת על ה"מאיה"- אשליה, הנוצרת מתוך מעגל החיים והמוות הנקרא "סמסרה", ואשר הדרך לצאת ממנה ולהשתחרר היא "נירוונה"- שלווה, בדרך ההארה.

מה המשמעות של דבר זה?

תיתכנה שתי תשובות הפוכות:

האחת - כדרך הבודהיזם – שהשלווה מושגת על-ידי התגברות על מסך האשליה של תשוקות ודחפי העולם הזה.

ותשובה שניה, הפוכה  – שהשלווה היא-היא האשליה המנתקת אותך מהעולם.

אם נחזור לדרך היהדות, הרי שבמקומות רבים היא ממליצה על אורך-רוח, סבלנות ושלווה פנימית, אך מצד שני היא ממליצה גם על עשייה וחריצות.

בספרו של פרם באבא "מן הסבל אל האושר" הוא כותב:

"שלווה פנימית היא הנעלה שבין המידות הטובות, וכמיהתם הסודית של כל היצורים היא להיות בשלווה. שלווה פנימית היא קבלה עמוקה של מה שקיים כפי שהוא. ניתן להשיג שלווה פנימית רק על־ידי ויתור על האגו, ועל־ידי אי־התנגדות לכל דבר ולכל אדם. השלווה נולדת מתוך אמון עמוק בא-ל, והיא מופיעה כאשר אנחנו נכנעים לחלוטין ומאפשרים לקולו של הא-ל להדריך אותנו מתוכנו".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך