איך ניתן להבין את מבנה המזמור שלפנינו? ומה פשר המילים התמוהות "סביב רשעים יתהלכון כרם זלות לבני אדם" (ט)?
א. חלוקת המזמור ומבנהו: רוב הפרשנים ראו במזמור זה שני חלקים. החלק הראשון - פסוקים ב-ה, ובו תיאור מעשי הרשעים, והחלק השני - פסוקים ו-ט, ובו תיאור מעשי ה'. אלא שחלוקה זו לא תואמת את כל הפרטים שבכל חלק. למשל "יכרת ה' כל שפתי חלקות" (ד) – זוהי בקשת המשורר להכרית את הרשעים ואינה חלק מתיאור מעשי הרשעים. כך גם הפסוק "אמרות ה' אמרות טהרות..." (ז) אינו חלק מתיאור מעשי ה', אלא מתיאור המשורר את דרכי ה'.
לכן נראה להציע חלוקה אחרת למזמור: הכותרת פותחת את המזמור; בפסוקים ב-ג – המשורר פותח בבקשה להושעה "כי פסו אמונים מבני אדם" – אך לא מפרט מהי ההושעה שבה הוא חפץ (את זאת הוא יפרט מיד). בפסוקים ד-ו המשורר מנגיד בין הרשעים לאביונים בהקשר של ההושעה, כלומר הוא מתאר מה הקב"ה צריך לעשות כדי למלא את בקשת המשורר "הושיעה ה'" - עליו להכרית את הרשעים ולשמוע לאנקת האביונים, לקום ולהושיעם. הפסוק הבא (ז) מנמק את הבקשה של המשורר: "אמרות ה', אמרות טהרות" – בניגוד לדברי הרשעים, ש"שוא ידברו...שפת חלקות" (ג), אמרותיו של הקב"ה הן ככסף צרוף. המזמור חותם שוב בבקשה להושעת העניים והאביונים: "אתה ה' תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם" (ח), ושוב מנגיד את ההושעה שלהם לפורענות של הרשעים ("סביב רשעים יתהלכון"; ט – לכך נתייחס עוד בהמשך). כך בכל חלק וחלק המשורר מנגיד בין הרשעים לאביונים (מלבד הפסוק המנמק, פס' ז). לא רק זאת אלא שכל חלק פותח בפנייה לה': "הושיעה ה'... יכרת ה'... אמרות ה'.... אתה ה'".
ב. המזמור כולו עטוף באינקלוזיו (=חתימה מעין הפתיחה). המשורר מכריז בפתח המזמור: "כי פסו אמונים מבני אדם" (ב) ובסיום המזמור חותם "כרם זלות לבני אדם" (ט).
ג. הפסוק שבסוף המזמור קשה. מה כוונת המילים "סביב רשעים יתהלכון כרם זלות לבני אדם" (ט)? ייתכן לפרש בשני כיוונים. אפשרות אחת היא שהמשורר מתלונן על כך שהרשעים מתהלכים סביב סביב, ונמצאים בכל מקום והם כמו רימה הזוללת בני אדם, או שהכוונה היא שהם נמצאים בכל מקום בזמן שהשפלות והזולות שולטת בבני אדם. באופן אחר אפשר להסביר שהכוונה כאן לבקשת עונש. הרשעים ילכו סביב משום שהם יאבדו את דרכם. פשר המילים "כרם זלות לבני אדם" לפי זה – כשיתרוממו מלהיות מזולזלים ויהיו לבני אדם, כלומר הפורענות של הרשעים תתרחש כשהאביונים הבזויים יתרוממו ויהיו לבני אדם. לפי פירוש זה האינקלוזיו שבמזמור מתחזק. בהתחלה המשורר טוען "כי פסו אמונים מבני אדם" (ב) – ובני האדם הם הרשעים ואילו בסוף המזמור המשורר מבקש שהאביונים יהפכו ויתרוממו להיות בני אדם.