בין פרשת אמנון ותמר לפרשת יוסף

הקשר בין פרשת אמנון ותמר לפרשת יוסף (בראשית ל"ז-מ"ה), קופץ לעין מיידית בזכות שני דברים בולטים:

האחד - כתונת הפסים שלבשו שניהם. בגד עם שרוולים, שתפירתו יקרה יותר. סימן הכר לעושר וגדולה.

השני - קריאתו הנרגשת של אמנון - "הוציאו כל איש מעלי" (ט). גם הפחות בקיאים שבין הלומדים לא יפספסו את מקורו של הביטוי הדרמטי הזה בפרשיית ההתגלות של יוסף לאחיו במצרים (בראשית מ"ה). בין הפרשיות ישנם קשרים תוכניים ומילוליים המתגלים רק במבט שני, כגון - "וישנאה אמנון" (טו), בהשוואה ל- "וישנאו אותו" של אחי יוסף (בראשית ל"ז, ד) ועוד. מדוע טרח הכתוב לעצב את סיפור תמר בזיקה לסיפור יוסף?

במבט ראשון לא מדובר כלל בתמר, והקשר הוא אמנון ואבשלום. אבשלום מכין מארב לאחיו בשדה. אמנון נרצח, המלך מתאבל, ובסופו של דבר מתנחם כשהוא מגלה ש'רק' אמנון הוא הנרצח, ושאר בניו בחיים. השוואה בין הפרק כולו לפרשת יוסף כולה על תהפוכותיה, בהחלט קיימת כאן.

המבט השני מציף גם את פרשת תמר עצמה, והוא מבט קשה ואירוני. ראשית, "ההתוודעות". שני פירושים יש לשורש י.ד.ע, שניהם קשורים למפגש. התוודעות יוסף ואחיו (בראשית מ"ה) היא רגע נפלא של תיקון ושל קרבה, שמגיע אחרי דעוך השנאה, 'התוודעות' אמנון ותמר היא מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"; בראשית ד', א) והתהליך הפוך: האהבה הופכת לשנאה: "כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (טו).

שנית: האלימות באין עדים. מעשה אמנון ותמר נעשה בחדרי חדרים, השלכת יוסף לבור – בשדה (בראשית ל"ז). כשהתורה רוצה לתאר מצב שבו לנערה הנאנסת אין דרך לזעוק לעזרה, היא מתארת את ההתרחשות כאילו נעשתה בשדה: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כ"ב, כה-כז).

שלישית והחשובה מכל: תגובת האב. לעומת יעקב המתאבל והבוכה, הממאן להנחם על מות בנו (בראשית ל"ז, לד-לה) שותק דוד שתיקה מפתיעה על מעשה האונס של בתו. תמר לא זוכה שאביה יתאבל עליה, או יתערב בעוול שנעשה לה בהפעלת סמכותו על אמנון לשאת אותה, כבקשתה וכהלכת התורה - "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כ"ב, כט). תגובת דוד למעשה שהכתוב מתארו "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (שם, כו), בולטת בהיעדרה במיוחד על רקע תגובתו למות אמנון, ולהיעלמותו של אבשלום - "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים" (לז). העמדת שתי הפרשות זו מול זו – צועקת את הצעקה הזו.

עוד על שתיקתו של דוד ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם

באדיבות אתר 929