בין משפט צדק לצדקה

ניתן להציג את תחילת הפרק כהקבלה כיאסטית המצביעה על שלושה חלקים:

א לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס
ב לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת

       ג ודל לא תהדר בריבו

              ד כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו
              ה כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו

       ו לא תטה משפט אבינך בריבו

ז מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע
ח ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים

החלק הראשון המכתר את המבנה (א-ב + ז-ח) מציג את דרכי משפט הצדק. האיסורים המופיעים שם נוגעים לתקינות המשפט ומניעת השחתת הצדק על ידי מניעים זרים.

החלק השני (ג + ו) מדבר על הזהירות מהטיית המשפט ממניעים טובים של רחמים על הדל והאביון במשפטם מול החזק מהם.

החלק השלישי, המופיע במרכז (ד-ה), מצוה על גמילות חסדים.

כל אחד משלושת החלקים הללו מביע רעיון אחר: ראשית, ברור לכל אחד שיש איסור לשאת שבועת שוא, לקחת שחד ולהפעיל לחץ על בית המשפט. זהו הבסיס של כל מערכת משפט, ורק אדם מושחת מוסרית יהיה מוכן לעבור על האיסורים הללו.

החלק השני כבר שונה. אדם יכול להגיע למסקנה שראוי לו לעוות משפט בשם ערכים של חסד וטוב. האביון המגיע לבית המשפט צריך לזכות בדין בצורה נואשת, ובכל זאת אוסרת התורה על השופט לרחם עליו. הוא צריך לפסוק את המשפט לאמיתו, ואל לו להתחשב בהשפעות הכרעתו על הצדדים.

אך החלק השלישי לא קשור לבית המשפט. הוא מתאר עזרה הדדית שהאדם מחויב לה כלפי החברה. מדוע מכניסים פסוקים העוסקים בגמילות חסדים לבין פסוקים העוסקים במערכת המשפט?

נראה, כי לאחר שהתורה אסרה עלינו לעזור לאחרים תוך כדי הטיית המשפט, היא מורה לנו מתי כן מותר, ואף חובה, לעזור לנזקק. גם אם הוא אויב, גם אם הוא שונא, יש חובה לעזור ולעשות צדקה וחסד בדיוק כמו שאנו מחויבים במשפט צדק.
הסדר התקין של החברה מבוסס לא רק על השופט ההגון, אלא גם על האזרח הנדיב.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תורה בידי הנוער