סיום ספר התורה מתמקד במשה, בהתאם לאופי הנהגתו הייחודית. סיום ספר יהושע אינו מתמקד ביהושע, אלא במעשי העם, בהתאם לאופי הנהגתו של יהושע, אשר חיזקה את העם לקראת עצמאות.
בסוף ספר דברים ובסוף ספר יהושע מסוכמים חייהם ופועלם של שני מנהיגים דגולים: משה ומשרתו יהושע. הקשר בין משה ליהושע לא נפסק אחרי מות משה – ספר יהושע גדוש בתיאורים שמשווים את יהושע למשה – בציווי על הורדת הנעליים, בקריעת הירדן, ובמקומות רבים אחרים.
ועם זאת, יהושע מייצג סוג שונה לגמרי של מנהיגות ממנהיגות משה, בהתאם לצרכי העם בכל תקופה.
כוחו של משה בא לידי ביטוי בהנהגה ייחודית, שנבעה מקרבתו המיוחדת לא-ל, שנדרשה להובלת אירועים כמו יציאת מצרים ומתן תורה.
כוחו של יהושע בא לידי ביטוי ביכולת להאציל כוח על אחרים, ולחזק את העם לעצמאות רוחנית ומנהיגותית שאינה מסתמכת על מנהיגות ריכוזית, כפי שנדרש לעם שעומד ליישב את ארצו.
תיאורי סוף ימיהם של משה ויהושע מבטאים יפה את שני סוגי ההנהגה:
סוף ימי משה, שכרוכים בחתימת התורה, מדגישים מאוד את אישיותו הייחודית ומעמדו של משה. שמו מוזכר שבע פעמים בששת הפסוקים האחרונים בתורה, הוא מתואר כנביא אשר "ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י), ובנוסף לתיאור האותות והמופתים שנעשו דרכו, מתוארות תכונות אישיות בנוגע למשה האיש – "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (שם, ז).
לעומת זאת, הפסוקים שמסכמים את סוף תקופת יהושע, בסוף ספר יהושע, אינם מתמקדים ביהושע כלל. בניגוד להספד של משה, לאחר תיאור מותו וגילו של יהושע, מוזכר שמו פעם אחת בלבד, בפסוק שכלל אינו מתייחס אליו: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים..." (יהושע כ"ד, לא) ההספד של יהושע אינו מתמקד במנהיג, אלא בעם שהנהיג; יהושע ייזכר כמנהיג לא בזכות האותות והמופתים שעשה, אלא בזכות השפעתו העצומה על העם, והרושם שהותיר בו, שגרם לעם להמשיך לעבוד את ה' כל ימי חייו, וכל ימי הזקנים שאחריו.