נגיד צור הרגיש שהוא חי בגן עדן. כמו אדם הראשון הוא יגורש מ"גן העדן", אל השבי הבבלי, וימות.
אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱ-לֹוהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ-ל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱ-לֹוהִים: הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאל כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ... לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱ-לֹוהִים: (כ"ח, ב-ו)
כתבנו בפרק הקודם, שצור, בשל תנאיה הטבעיים, הייתה מוגנת היטב מכל אויב הבא מן היבשה, ונבואת החורבן בפרק כ"ז התממשה בה רק לאחר שנים רבות, בימי אלכסנדר מוקדון.
אך הנבואה בפרקנו זה והקינה על מלך צור, האשם האמתי בבגידתה של צור, התממשו זמן קצר לאחר חורבן ירושלים. צור לא חרבה, אך מלכה, אתבעל השלישי, נשבה ונלקח לכלא הבבלי, ולא שב משם עוד.
הנביא מתאר את נגיד צור מעין אדם הראשון בגן העדן, ואכן צור העשירה והמוגנת נחשבה אז כמעין גן עדן. נגיד צור הוא איש חכם ומשכיל, ובמקומו הייחודי בארמונו שבאי הצורי, ולאחר שמקדש ה' בירושלים, כיסא ה' והדום רגליו, חרב, הוא חש עצמו יושב על כיסא הא-לוהים. חכמתו בבניית צור ובביצורה ובתמרון הפוליטי המבריק שפטר אותו משכנותה של ירושלים אכן נראית כחוכמת אדם הראשון אחרי שטעם מפרי עץ הדעת, והיה כביכול, כא-לוהים – יודע טוב ורע.
כאדם הראשון שגורש מגן העדן אל ארץ קוץ ודרדר גורש גם אתבעל השלישי אל הכלא הבבלי. כאדם הראשון שנגזרה עליו מיתה, כן היה גורלו של נגיד צור. סילוקה של השכינה מגן העדן מקבילה בהמשך פרקנו לחורבן המקדש, ייבנה וייכונן במהרה בימינו אמן.