בין מדבר לנהר

בשני מקומות בנאומו של משה בפרשת עקב נידון שבחה של הארץ היעודה.

לראשונה נזכר שבחה של הארץ בפרק ח', ז-י:
"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים... ארץ חִטה ושעֹרה... ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם... ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחֹשת".

תיאור שבחה של הארץ בפסוקים ז-י מוקף בכתובים המתארים את תקופת המדבר כאנטיתזה לישיבה בארץ. 

המקום הבא שבו נידון שבחה של הארץ הוא בפרק י"א, ח-יב:
"ארץ זבת חלב ודבש...
לא כארץ מצרים הִוא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק...
ארץ הרים ובקעֹת, למטר השמים תשתה מים.
ארץ אשר ה' א-להיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרֵשית השנה ועד אחרית שנה"

המפתח להבנתו של קטע זה הוא בהבחנה כי שבחה של ארץ ישראל מונגד כולו לגנותה של ארץ מצרים.

האם אין סתירה בין שני התיאורים הללו? הרי בין מצרים והמדבר קיים ניגוד קיצוני, ואיך אפשר שארץ ישראל תשתבח כניגוד לשניהם גם יחד?

שבחה של הארץ הוא אכן בכך שבה מתאפשר קיום אנושי ולאומי בדרך 'שביל הזהב' האידיאלי בין שני קצוות שליליים:
הקצה השלילי האחד הוא אופי הקיום במצרים, שאינה נדרשת על ידי ה'. ה' נתן ליושבי מצרים את כל צורכיהם - מים בשפע ואדמה פורייה - וכאילו ניתק מהם כל קשר. בכך מתאפשר להם לשקוע בתועבותיהם, שכן אין קיומם תלוי כל כך במעשיהם.
אולם גם החיים בקצה האחר, החיים במדבר, אינם חיים אידיאליים. החיים של ישראל במדבר היו תלויים בנסים גלויים שנתחדשו מדי יום ביומו. המים ניתנו להם מן הסלע ואילו הלחם - מן השמים, הֵפֶך החיים הטבעיים. חיים אלה אמנם ראויים היו לישראל כחוויית תשתית אשר תגן עליהם מפני הקלקול המוסרי האורב לעם עובד אדמתו מתוך שבע ועשירות.

החיים האידיאליים הם אלה שבהם עמלים ואוכלים מפרי עמלם המבורך בשמחה, בלא להיות תלויים בשינוי סדרי בראשית, ובכל זאת זוכים לראות בהשגחת ה' עליהם בין לטוב ובין למוטב במסגרת חוקי הטבע עצמם. באורח חיים כזה ישנם יסודות חקלאיים-טבעיים כמו במצרים - ארץ הנהר - ויסודות של חיים תחת השגחה א-לוהית מתמדת כמו אלה שהיו במדבר. שילובם במידה הראויה הוא המאפיין את החיים בארץ הבחירה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר  VBM של ישיבת הר עציון