מדוע סמכה התורה את סיפור בואו של יתרו לסיפור המלחמה בעמלק? התורה מעבירה בכך מסר בדבר המורכבות של יחסנו עם אומות העולם. לצד אומות אותן יש למחות, ישנן אומות בנות ברית הראויות לכבוד והערכה.
בפרק י"ז מצווה הקב"ה על משה, לאחר המלחמה הקשה בעמלק, לזכור לנצח את השאיפה למחות את זכר עמלק מתחת השמים. בתחילת פרשת יתרו בפרקנו אנו פוגשים בנושא אחר לחלוטין - ביקורו של יתרו חותן משה, והרפורמה המשפטית שהוא מציע. לפי חלק מהפרשנים, ביקורו של יתרו לא היה סמוך מבחינה כרונולוגית למלחמת עמלק. אם כך, מדוע נסמכה פרשת יתרו דווקא לענייני עמלק?
השאלה מתחזקת לאור הקשר הסגנוני בין שתי הפרשיות. נראה כאילו התורה מתעקשת לקשר בין שני האירועים גם מבחינה לשונית. במלחמת עמלק נאמר: "וידי משה כבדים" (י"ז, יב), ובפרשת יתרו נאמר לו: "כי כבד ממך הדבר" (י"ח, יח); שם ציווה משה את יהושע: "בחר לנו אנשים" (י"ז, ט), ואף כאן: "ויבחר משה אנשי חיל" (י"ח, כה). גם בהמשך ההיסטוריה בני יתרו שוכנים בסמיכות גיאוגרפית לעמלק: "ויאמר שאול אל הקיני [= צאצאי יתרו]: לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו" (שמואל א ט"ו, ו). גם בדברי בלעם נסמכו גורלותיהם של עמלק ויתרו (במדבר כ"ד, כ-כא). ועיין בדברי ראב"ע כאן, שעמד על הזיקה המתמשכת בין יתרו לעמלק לאורך המקרא.
נראה שהתורה מנסה להעביר לנו מסר בדבר המורכבות של יחסינו עם אומות העולם. לצד אומות מרושעות ואכזריות כמו עמלק, אשר העולם אינו טהור ושלם כל עוד לא הושמדו, ישנן אומות בנות ברית הראויות להערכה ולכבוד. התורה סומכת זה לזה שני מפגשים עם הגויים: מפגש אחד טראומטי וכואב, והשני מלבב ומועיל. המסקנה המתבקשת היא שאין להכליל את מערכת היחסים שלנו עם האומות בתבנית אחת מוצקה ונוקשה. לשאול אסור לוותר על המלחמה עם עמלק משום שהקיני שוכן בתוכם, אך אסור לו גם להשמיד את בני הקיני בגלל מלחמתו בעמלק. ההוראה של המקרא היא "לכו סורו רדו מתוך עמלקי" (שמואל א ט"ו, ו): ביחסנו לנוכרים יש להפריד בין תכונות חיוביות וראויות לתכונות שליליות ומגונות.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות