מהו הרקע למזמור שלפנינו? את מי מנסה המשורר לשכנע בישועת ה'? וכיצד?
א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: המזמור נחלק לשני חלקים. בחלק הראשון (ב-ו) המשורר פונה אל המלך ומשכנע אותו בישועת ה'. בחלק השני (ז-ט) מתואר הביטחון של המשורר בהושעת ה' והמזמור נחתם בבקשה: ה' הושיעה! המלך יעננו ביום קראנו! (י)
שני החלקים מתכתבים אחד עם השני: ברמה הבסיסית, מהחלק השני מתברר למי פנה המשורר בחלק הראשון: "משיחו" (ז) – הוא המלך. ומעבר לכך: "יענהו" (ז) = "יענך ה'" (ב); "משמי קדשו" (ז) = "ישלח עזרך מקדש" (ג); "כי הושיע ה'" (ז) "ה' הושיעה" (י) = "נרננה בישועתך" (ו).
ב. מהו הרקע למזמור? השינוי הברור שמתרחש במזמור הוא בפסוק ז: "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו" – מה גרם למשורר להבין "עתה" שה' הושיע את המלך? יש מי שסובר שהחלק השני של המזמור נאמר אחרי המלחמה, ואילו החלק הראשון נאמר לפניה. אך אם נשים לב נראה כי אין בחלק השני תיאור של הושעה, מלבד הפסוק הפותח את היחידה (ייתכן ש"כרעו ונפלו" (ט) מעיד על מה שאירע בעבר, אך פירוש זה לא משתלב עם מה שנכתב לפני כן: "בשם ה' א-להינו נזכיר" (ח) – 'נזכיר' בעתיד ולא בעבר).
למעשה בשני החלקים יש עירוב של לשון יחיד עם לשון רבים. רוב החלק הראשון הוא בלשון יחיד מלבד פסוק ו: "נרננה בישועתך ובשם א-להינו נדגל". לעומת זאת החלק השני כתוב בלשון רבים "ואנחנו... ואנחנו... יעננו... קראנו". כך נראה שהמשורר מנסה לשכנע בישועת ה' את המלך ואת העם. בחלק הראשון מנסה המשורר לשכנע את המלך בהושעת ה' ולכן פונה אליו בגוף שני. ואילו בחלק השני המשורר מנסה לשכנע את העם ופונה אליו, לכן הוא מדבר על המלך בגוף שלישי, נסתר. כך נראה שהמשורר תופס מקום של נביא רגע לפני מלחמה, ומשכנע את המלך והעם בישועת ה'. "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו" (ז) – אחרי שהמלך השתכנע עובר המשורר לשכנע גם את הציבור בהושעת ה'.
ג. המשורר מנסה לשכנע את המלך ואת העם במישורים שונים לחלוטין. אצל המלך המשורר מדגיש את הפולחן והקורבנות: "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך. יזכור כל מנחתיך ועולתך ידשנה סלה" (ג-ד) – המלך ככל הנראה הוא מלך עובד ה' שצריך רק להזכיר לו שה' ישמע ל'עצתו'. בשכנוע של העם המשורר פועל אחרת: הוא משווה את ישראל אל העמים, אך במקום להשוות את אמונת האלילים אל מול אמונת ה', הוא טוען שהאויבים סמוכים על מרכבותיהם וסוסיהם. המשורר בוחר שלא להציג את האויבים כסמוכים על האלילים שלהם, ולא מזכיר כלל את הפולחן (מלבד: "יענהו משמי קדשו" (ז) כרמז לנאמר למעלה).