מדוע נבחרה דווקא פרה אדומה לטהרת המת? מה שריפתה באה לבטא? וכיצד נטהרים מטומאה על ידה? דומה שיש כאן ביטוי של ניתוק מן החומריות ומעבר אל הרוחניות הנצחית המופשטת מחומר.
חטא העגל הוא אבי החטאים, ולו בשל היותו החטא הראשון לאחר קבלת התורה בהר סיני. מאחר שכך הוא משמש מודל לשאר הכישלונות של האדם. מהות הכישלון היא ההיצמדות לעולם החומרי והחושי: "אֵלֶּה אֱ־לֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ב, ד), קראו האנשים בהצביעם על העגל. הרצון לדבוק בחומרי יכול ליצור את האשליה שהוא הדבר הקיים ובעל החשיבות בעולם, ולעומתו חיי הרוח והנשמה הם דמיון בלבד.
המפגש עם המוות עלול להעצים את התחושה הזאת; לנוכח המוות האדם חש את העראיות והזמניות של עולם החומר. הוא עלול לחשוב, חלילה, שאכן חיי החומר הם יסוד כל הקיום בעולם, ושבהעדרם חדל העולם לשאת משמעות. תחושת האפסות הזאת הנוצרת במפגש עם המוות נקראת בשם טומאה, ואותה התורה מבקשת לשרש. הפרה האדומה מבקשת להזכיר כי החידלון בעולם הוא תוצאה של חטא. חיי הנצח של האדם טבועים בו בערכיו, בנשמתו, בצלם האלוקים הקיים בכל אחד מאתנו. שריפת האדום והפיכתו ללבן מבקשת להזכיר כי בידיו של האדם לתקן את כשליו. ייתכן כי הדבר לא יספיק כדי למנוע את מותו, אבל חייו הרוחניים והערכיים יהיו חיי נצח.
לכן פתחה התורה במילים "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (ב). אין מדובר כאן בעוד פסוק על דיני פרה אדומה; הנושא האמיתי שאנו עוסקים בו הוא מהות חיי האדם. האם הוא נתון לשליטת האדום והחומרי, או שמא הוא מבין כי הוא חלק מעולם הערכים הנצחי של עם ישראל ושל רוח האלוקים שהוטבעה באדם באשר הוא? האם הוא מוגבל לזמן הקצר של חיי גופו, או שמא הרוח הזאת מאפשרת לו להמשיך ולשאוף אל הטוב והישר, אל הנצח...?
עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב משה ליכטנשטיין 'הפשטה מול המחשה'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר