מערכת היחסים בין ישראל לעמים מושתת מצד אחד על האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם א-להים, ומצד שני על ייחודו של עם ישראל.
"זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ" (מג)
הפסוקים החותמים את פרק י"ב בספר שמות צבועים היטב בצבעיה של הפרטיקולריות היהודית:
זבח הפסח נועד לבני ישראל בלבד, וכל החיים עמם בצוותא - למשל העבד או הגר, אינם יכולים לקחת חלק בחגיגת החירות, הנערכת בכל שנה בחודש האביב.
חוקי הפסח שייכים לרצף רחב יריעה של היחס בין ישראל לעמים.
קוטבו האחד של הרצף הוא גישת עם הסגולה, גישת ההתבדלות והרתיעה מפני הנוכרים, ואילו קוטבו השני הוא ההכרה, כי האדם באשר הוא נברא בצלם א-להים והוא בעל ערך וראוי בעיני בוראו.
כיצד דרים שני קטבים אלה תחת קורת גג אחת?
בספרו 'יהדות וזכויות אדם, בין צלם א-להים לגוי קדוש' מסביר הרב פרופ' יהודה ברנדס כי "ערכי הקדושה של עם ישראל וייחודו" אינם עומדים בסתירה עם "הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים". שניהם חלק מהשקפת עולמה הערכית של היהדות, והמתח העשוי להיווצר ביניהם מאתגר, אך גם מפרה ביותר.
הרב ברנדס איננו מבקש לבטל את המתח בין 'צלם א-להים' ו'גוי קדוש' או לפתור אותו, הוא סבור, כי זהו ניגוד שהוא בשר מבשרה של היהדות:
"הנחת היסוד היא שלא מדובר במתח וסתירה שבין התורה לבין תרבות חיצונית וזרה לה, אלא במתח פנימי, הנובע מקיומם של שני מוקדים, הניצבים זה בצד זה בתורה עצמה.
ההתמודדות וההכרעה בין שני קטבים מנוגדים היא נשמת אפה של המחשבה התלמודית. היא מבוססת על גישת "אלו ואלו דברי א-להים חיים" — שני הצדדים הם אמת, ואי אפשר להכריע ביניהם הכרעה מוחלטת וכללית. המחלוקת עתידה להתקיים, וההכרעות הן פרטניות, לפי הנסיבות והמקרים השונים. אחדות הן הכרעות חד פעמיות, ואחרות הן הכרעות קבועות לדורות.
זוהי אומנות הפסיקה של אישי ההלכה, שברשותם מערך של כלים, מהותיים ופרוצדורליים, להכריע בדבר ההלכה המעשית במקרים של מחלוקת, ספק וקונפליקט". (יהודה ברנדס, יהדות וזכויות אדם: בין צלם אלוהים לגוי קדוש, עמוד 12)
באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג