בין גלות יהויכין לחורבן צדקיהו

"וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (טז)

בפרק הקודם, פרק י"א, עמדנו על דברי הנביא על הקב"ה, העוזב את ירושלים החוטאת, ומעתיק את שכינתו לבבל, אל גולי יהויכין. העדפת סיעת יהויכין, הנמצאת בגלות, על סיעת צדקיהו הנמצאת בירושלים ניכרת גם בפרקנו וגם בפרקים הבאים.

גולי יהויכין, עברו כגלות מאורגנת לבבל, והשתקעו שם למשך (לפחות) עשרות שנים, עד לשיבת ציון. על פי מספר שבי ציון המועט יחסית, בהצהרת כורש, נראה שגולי יהויכין הכו שורש בבבל, ומצאו בה היטב את מקומם. 'גלות צדקיהו' היא למעשה דבר שאינו קיים. הפסוקים בירמיהו נ"ב מתארים מאות אנשים שהגיעו בשנת שמונה עשרה לנבוכדנאצר, היא שנת קץ מלכותו של צדקיהו ושנת חורבן הבית, לבבל. להיכן נעלמו כל האחרים?

כל האחרים מתו ברעב ובדבר שבמצור, וכמתואר בעיקר במגילת 'איכה', מתו בחרב במלחמה עם בבל, ברחו בשנות המצור אל הארצות שמסביב לארץ ישראל - לאדום, מואב ועמון, וכמתואר בירמיהו בימי גדליה בן אחיקם, ומתו בדרך הייסורים הקשה לבבל, שאותה נאלצו ללכת ברגליהם דרך המדבר המזרחי בקיץ של החורבן (עשרה באב!) אחרי שנה וחצי של רעב במצור. כאומר, מאות בודדות הגיעו לבבל. על פי דברי הנביא בפרקנו, ולא רק בו, הם יגיעו כדי להעיד (אפשר שכמסיחים על פי תומם ועל פי הנהגותיהם) על התועבות הגדולות שנעשו בירושלים בשנותיה האחרונות, וכדי להצדיק בכך בעקיפין את גזר דינה הקשה של ירושלים בידי הקב"ה, שהרי כך העיד לימים דניאל איש חמודות (ט', יב):

"וַיָּקֶם אֶת דְּבָרוֹ... לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם"

אך יש לזכור, שגם בשעה קשה זו, ירמיהו הנביא בירושלים עדיין נותן סיכוי לירושלים שלא תיחרב, ולמלכות בית דויד ולצדקיהו להמשיך ולא ליפול. כל זאת אם ייכנעו לגזירה וילכו בדרך ה'.