ביטוי לרחשי הלב

נער צעיר הייתי בעת מלחמת ששת הימים. ביום השלישי של המלחמה, שהיה יום ד' בשבוע כ"ח באייר תשכ"ז, שככה ההפגזה על ירושלים ואנו עלינו מן המקלט אל ביתנו. בשעות אחר הצהריים, בהאזיננו לדיווחים על מהלך המלחמה שבקעו ממקלט הרדיו העצום והישן שבביתנו, נפסקו השידורים לפתע, והקריין הודיע בקול רוטט על שחרור ירושלים העתיקה. פעמיים חזר הקריין על ההודעה, ודממה השתררה בביתנו. מיד לאחר ההודעה, קרא הקריין את מזמור קכ"ב בתהילים "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם, יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו", ואני הייתי בטוח שהמזמור נכתב בספר תהילים במיוחד לקראת הרגע המרומם הזה. לאחר מכן הושמע שירה של נעמי שמר 'ירושלים של זהב', שאותו שמענו לראשונה במוצאי יום העצמאות, כשלושה שבועות לפני כן; ברור היה לי, כי השיר נכתב לקראת שחרורה של ירושלים, כדי לעורר בלבנו געגועים לעיר השבויה שלגיונות בלעוה.

מעטים הרגעים שבהם זוכה פרק מן התנ"ך במשמעות אקטואלית כה חריפה כמו שהיה באותו הרגע. זה כוחם של מזמורי תהילים, שאף שנכתבו לזמנם ולמקומם, מוצאים בהם קוראיהם בכל דור ודור ביטוי לרחשי לבם, גם אם ביטוי זה אינו מכוון לפשוטו של המזמור.

לקראת כ"ח באייר יום שחרור ירושלים, ארבעים ואחת שנה לאחר אותו אירוע שתיארתי למעלה, אני חוזר אל מזמור קכ"ב כדי לדון בו לשם עצמו. לעמוד על פשוטם של פסוקיו, לחלקו לבתי שיר כראוי, לעמוד על מבנהו, ומתוך כל זאת לעמוד על כוונתו המיוחדת. אך את כל הניתוח הספרותי הזה, ארצה או לא ארצה, אעשה תחת הרושם של אותה חוויית נעורים שחוויתי ביחד עם בני אותו הדור.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון