בטוח או לא בטוח?

אנו רגילים לראות את העזרה שקיבל דוד מה' כדבר הברור מאליו, ואת הבטחון של דוד בעזרת ה' כמוחלט. אבל כשקוראים בפרקי תהילים רואים כיצד, באופן אנושי לחלוטין, גם דוד נמצא בשאלה התמידית - האם ה' אכן איתי? האם הוא יציל אותי מכף כל אויבי וצרי?

מזמור כ"ז משקף זאת באופן ישיר ביותר.

בתחילתו של המזמור מתאר דוד את ה' כישעו ועזרו בעת צרה, ומפרט כיצד אין הוא חושש מאויביו בשל כך; אך באופן הפוך לכאורה, בחלקו השני של המזמור דוד חושש ומתפלל ומתחנן לה' שלא יעזבהו, שלא יתנהו ביד צריו הקמים עליו.

הבדל זה משקף את הפער שבין הבטחון והידיעה בשכל לבין התחושה האנושית שבלב. את הפסוקים הראשונים אומר דוד מתוך ידיעה, מתוך הכרה בהבטחת ה' "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (ב', ח). אבל פסוקים אלו נאמרים על ידי השכל. עמוק בפנים שוכנים הספקות. הרי מדוע בכלל באים עליו אויבים וצרים? אולי הפעם הוא נופל, אולי יגרום החטא?...

כאשר דוד מתפלל "אחת שאלתי מאת ה'" (ד), הוא מספר איך היה מעדיף שזה יהיה פשוט יותר- לשבת תמיד ספון בבית ה' ממש, לחזות בנעם ה', ולדעת בוודאות שהוא מוגן - "כי יצפנני בסכה" (ה). אבל המצב אינו כזה, ולכן "ועתה" (ו), כל עוד אינו זוכה לזה - הוא עושה הכל כדי להרים ראשו מול אויביו ולרצות את ה' בקרבנות, תוך שהוא שר ומזמר תפילה להצלה: "שמע ה' קולי אקרא!" (ז).

וכאן מתחיל החלק השני בו מתאר דוד את הרגשתו בלב, "לך אמר לבי" (ח), את החשש והתפילה התמידיים בהם הוא בא לפני ה', שלא ימיש חסדו ממנו ושיוליכנו בדרך אמת. כלומר גם כאשר האמונה והבטחון מוחלטים, האדם חי בעולם של לא נודע, של הסתר פנים, ומתמודד עם הספקות בתפילה תמידית. 

את עירוב התחושות האלו מסכם דוד לבסוף בפסוק המפתח: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (יד) - כל שיש לנו כבני אנוש זה התקווה והאמונה, להמשיך לבטוח בהושעתו של ה', ולהתחזק בה גם כשהמצב מסביב מתעתע.

(לעיון נוסף בנושא הפער שבין שני חלקי המזמור ניתן לשמוע את שיעורו של  ד"ר בני גזונדהייט)