בחשכת הצהרים

כאשר בן אדם חוטא הוא מרגיש שהתרחק מה', שאי אפשר יותר להציל אותו. הפרק עוסק בתחושה זו אצל עם ישראל, ומודיע כי זו טעות חמורה: "הֵן לֹא־קָצְרָה יַד־ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא־כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (א), הקב"ה הוא נצחי, ובני האדם אינם יכולים לשנות או להרחיק אותו. על האדם לדעת, שאפילו אם הוא מתחרט על החטא ולא מצליח להתנער ממנו, ומרגיש כלוא בחטאו, עצם החרטה כבר עושה טוב ומתחילה לכפר על חטאיו.

ישראל טוענים שה' התרחק מהם, אך הקב"ה אומר במהלך הפרק שהוא לא התרחק מבנ"י, והוא רק מוסתר מהם. כשבן אדם חוטא, הוא בעצם מוסיף מחסום בינו לבין ה': "כִּי אִם־עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ" (פס' ב). כך יוצא שכאשר הוא מנסה למצוא את ה' בלי לעזוב את החטא, הרי זה כאילו הוא הולך בחושך - "כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף" (י) - למרות שאורו של הקב"ה עוד נמצא, הוא מכוסה ממנו ונראה לו כאילו אמצע הלילה. 

הפרק מפרט את חטאי בנ"י, כביכול ה' בדק בכל פינה ומצא חטא: "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֺן..." (ג) גם שפתיהם, רגליהם, מחשבותם, דרכם ומסילתם של ישראל. אם הייתה עליהם איזו זכות, אפילו קטנה, או רק מחשבה של חזרה בתשובה, היו נגאלים. 

האידיאל הוא למצוא את הדרך להתחרט על החטא, ושהקב"ה יגאל אותנו בגלל הזכויות שלנו, ולא רק מרחמיו הגדולים. ה' מבטיח כי תמיד אפשר להתחרט ולהתקרב אליו, ותמיד, על אף החטאים, רוח ה' ותורתו שורים עם ישראל: "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא־יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם" (כא).

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער