הימצאות האדם במקום בו מתהלך הא‑ל היא שאיפת האדם בכל המקרא כולו. בגן עדן התקיימה מציאות מיוחדת זו, והיא תחזור להתקיים עם כניסת עם ישראל לארץ ישראל, בה יש גילוי שכינה.

 

פסוקים כז-כח מתארים את גירוש האויב והשכנת ישראל בארצו: "ויגרש מפניך אויב... וישכן ישראל בטח". המילים "ויגרש", "וישכֹּן" מופיעות בתורה יחד רק עוד פעם אחת בלבד: "ויגרש את האדם וַיַּשְכֵּן מקדם לגן עדן את הכרֻבים ואת להט החרב המתהפכת" (בראשית ג', כד). נראה שהתורה מבקשת לרמוז לנו על הקשר שבין גירוש האדם מגן עדן, המתואר בפתיחתה של התורה, לבין השכנת ישראל בארצם הנזכרת בברכתו של משה, בסיומה של התורה. נראה שהתורה מבקשת לומר שכניסת ישראל לארצם סוגרת את המעגל שנפתח עם גירוש האדם מגן עדן.
גירושו של אדם מגן עדן ביטל את כוונת הא‑ל להניח את האדם, נזר הבריאה, במקום שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם. ייחודו של הגן התבטא בעיקר בכך שבו היה ה' א‑לוהים מתהלך בגן לרוח היום. לוּ זכה, היה האדם אוכל שם מעץ החיים וחי לעולם במקום שבו ה' מתהלך. הימצאות האדם במקום בו מתהלך הא‑ל היא שאיפת האדם בכל המקרא כולו. גירושו של האדם ביטל כוונה זו; האדם לא ישכון עוד בגן עדן, והכרובים ולהט החרב המתהפכת ישמרו את דרך עץ החיים מפני מי שאינו ראוי לה.
ואולם, כוונתו הראשונית של הא‑ל – להניח את נזר הבריאה במבחר המקומות הנבראים בעולם, כדי שיזכה האדם ליהנות מטוב ה' במקום בו מגלה ה' את שכינתו ומתהלך בתוכו – כוונה זו לא בטלה. אלא שמעתה תלבש כוונה זו צורה אחרת ותסלול לה מסילות אחרות, ארוכות ומפותלות עד למאוד.
עם סיומה של התורה מבשרת לנו התורה כי כוונה ראשונית זו של הבריאה מתגשמת כעת, עם גירוש האויב והשכנת ישראל בארצם, ארץ דגן ותירוש אשר שמיה יערפו טל. עם ישראל החליף את אדם, והארץ החליפה את גן העדן.
גילוי שכינה, שהיה בעבר בגן עדן, הוא כעת סגולתה העיקרית של ארץ ישראל. אף ישיבת ישראל בארצם מותנית בעבודתו יתברך, ממש כשם שישיבת האדם בגן עדן הותנתה בציווי שנצטווה לבלתי אכול מעץ הדעת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון