התורה לא רק מחייבת להחזיר את העבוט בלילה אלא גם אוסרת להיכנס לביתו של הלווה ולקחת את המשכון. בכך התורה אפשרה ללווה לבחור בעצמו את החפץ אותו הוא ממשכן וגם שמרה על הפרטיות שלו ועל כבודו.
בפרקנו מובאים שני איסורים המגבילים את כוחו של המלווה לחברו: ראשית, אסור למלווה להיכנס לביתו של לווה שאין לו אפשרות לשלם, וליטול ממנו משכון, אלא עליו להמתין מחוץ לביתו (י-יא). שנית, על המלווה להחזיר את העבוט בשעות שבהן הלווה זקוק לו (יב-יג). הציווי השני מובן היטב, אולם מה טיבו של האיסור הראשון? מדוע יש הבדל בשאלה באיזה דרך נוטל המלווה את העבוט מידי הלווה?
נראה, ששתי סיבות מרכזיות עומדות מאחורי איסור זה. ברובד הפשוט, בדרך זו מאפשרת התורה ללווה לבחור איזה כלי לתת כעבוט בידי המלווה. לו היה המלווה יכול להיכנס אל ביתו של הלווה, מן הסתם היה לוחץ עליו לתת בידו משכון הנראה למלווה כבעל ערך גבוה יותר. מכאן אכן למדו חז"ל (גיטין נ ע"א) שבעל חוב גובה את חובו ב'זיבורית', שכן ברגע שהתורה נתנה את הסמכות בידיו של הלווה, הרי ש"דרכו של איש להוציא פחות שבכלים".
אולם ברובד עמוק יותר, נראה שהתורה שמרה על כבודו של הלווה, על ידי מניעת הסמכות מן המלווה להיכנס לביתו של הלווה. כניסה לביתו של הלווה היא חדירה לפרטיותו, וממילא פגיעה בכבודו. התורה מבקשת ללמד, שגם כאשר יש למלווה זכות לדרוש את חובו ולקבל עבוט עבורו, עדיין קיימת חובה לשמור על כבודו של הלווה הנזקק.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת