בזכות שמירת השבועה

עד כה כבשו ישראל 2 ערים: כיבוש יריחו היה ניסי, ואילו כיבוש העי היה ארצי-טבעי עם רוח גבית א-לוהית.
משום כך, כדי להשלים את התמונה, אנו מצפים שהמלחמה הבאה תהיה ארצית לגמרי. במפתיע, במלחמה בפרקנו דוקא מתרחשים הניסים הגדולים ביותר: "ויהומם ה' לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון" (י); "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וימותו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יא); "וידום השמש וירח עמד" (יג).
ברי כי הנס של "שמש בגבעון דום" (יב) גדול אפילו מן הנס הגדול של כיבוש יריחו, שהרי הוא כרוך בשינוי סדרי בראשית ובפגיעה בממשלת המאורות.

על שום מה זכו ישראל לניסים גדולים אלו, ומדוע הם התרחשו דווקא עכשיו, ולא מיד בכניסה לארץ?

כדי לענות על שאלות אלו, עלינו לחזור לפרק הקודם ולסיפור הברית עם הגבעונים. לאחר כיבוש יריחו והעי, הבינו אנשי גבעון כי הם הבאים בתור - שהרי הם נמצאים בציר "חוצה ישראל", העובר ממזרח למערב ומחלק את ארץ ישראל בין צפון לדרום. הם הבינו שתוכניתו של יהושע היא לנתק תחילה את הדרום מן הצפון, ומתוך כך להקל על כיבוש כל חלק של הארץ בנפרד.

כמתואר, אנשי גבעון משיגים חוזה שלום על ידי תרמית, ויהושע ונשיאי העדה כורתים עמם ברית בשבועה. כאשר לאחר שלושה ימים מתגלה הערמת אנשי גבעון, מחליט יהושע לקיים את השבועה, ואנשי גבעון נשארים חוטבי עצים ושואבי מים.

פרקנו מתאר איך לאחר כריתת הברית מחליטים חמשת מלכי הערים הגדולות באיזור לצאת למלחמה על גבעון. בעצם, תחילת לחימתו של יהושע היא במטרה להגן על אנשי גבעון. זוהי 'עליית מדרגה' ברמת ההתחייבות של ישראל כלפי גבעון: לא רק שצבא ישראל אינו הורג את הגבעונים, אלא הוא נחלץ להילחם עבורם ומוכן להקריב קרבנות כדי להגן עליהם.

על פי זה נראה כי בזכות שמירת השבועה על ידי ישראל, כדי שלא לחלל את שם ה' שעליו נשבעו, זכו ישראל לאותה ישועה גדולה ולהתערבות הא-לוהית החריגה כל כך. המקרא מחדד נקודה זו כאשר הוא מספר על הניסים דווקא בתיאור המלחמה נגד המלכים שצרו על גבעון. בהמשך - בתיאור כיבוש חמשת הערים הללו - לא מופיע אף תיאור ניסי, והכיבוש כולו מתנהל באופן טבעי.

ההתערבות הא-לוהית באה רק בגלל השבועה והמחוייבות לגבעון, ולא בגלל כיבוש הארץ שאמור מעתה להתרחש באופן אנושי-טבעי.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון