מדוע ציוותה התורה להשאיר את בדי הארון בתוך הארון? נראה שבכך מדגישה התורה את העובדה שהמשכן במדבר הוא רק מקום ארעי ולא קבוע להשראת שכינה עד שיבנה המקדש.
במרבית כלי המשכן נצטווה משה לצקת טבעות ולהניח בתוכם בדים, שיאפשרו לשאת את הכלי. ברם, לגבי הארון נוסף ציווי מיוחד - "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (טו). ציווי זה מעורר תמיהה: מטרת הבדים נראית טכנית ביסודה - "לשאת את הארון בהם" (יד), מדוע אפוא יש איסור מהותי להסיר את הבדים מן הטבעות, בשעה שאין צורך לשאת את הארון?
נראה, שמציאות הבדים מנציחה את ממד הארעיות של הארון. הארון משמש כמקום השראת השכינה - "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת" (כב). השכינה איננה שורה במקום גיאוגרפי מסוים, אלא במקום שבו נמצא הארון. מציאות זו איננה אידאלית, והיא מתוארת על ידי הקב"ה בדבריו לדוד המלך: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן" (שמואל ב ז', ו). אשר על כן, קיומם של הבדים מבטא את העובדה שהמשכן הוא רק מקום ארעי להשראת השכינה, ולמעשה הכיוון הוא לקראת בניית בית לה', שבו תשרה השכינה באופן קבוע.
עם בניית המקדש מגיע השלב שבו הקב"ה שוב אינו "מתהלך", אלא 'יושב', כדברי שלמה המלך: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח', יג). באופן טבעי, יש לצפות שכעת יחול שינוי גם במעמדם של הבדים. ואכן, כך נאמר בחנוכת המקדש: "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה" (שם, ח). הרד"ק מבאר שם: "האריכו אותם לחוץ, כלומר שמשכו אותם כלפי חוץ לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף... וכיון שהביאו הארון לדביר כמו שהיה עם בדיו ולא היה עתיד עוד לנשוא בכתף, האריכו הבדים ומשכום כלפי חוץ, עד שנראו ראשי הבדים על פני הדביר".
בבית המקדש אמנם לא הוציאו לחלוטין את הבדים מן הארון, אולם משכו אותם כלפי חוץ, באופן שהם בלטו רק לצד אחד, וממילא לא ניתן היה לעשות בהם שימוש. בדרך זו בוטא באופן סמלי הרעיון, שיותר לא יהיה צורך בהם.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת