בדידות

בפרקנו מתאר איוב בעיקר את בדידותו, לא רק מול רעיו, אלא גם מול משפחתו ובני ביתו.

"אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי: חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי: גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם: לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ:  רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי" (יג-יז)

לא ברור איך קרה דבר זה. אפשר שבני משפחתו האשימוהו במות עשרת בניו, ולכן ראוהו גם בתוך המשפחה כאויב. אפשר שהאמינו לרעיו של איוב, שטענו בדבריהם האחרונים שבני איוב מתו בחטאיו שלו. שמא חשדו בו שלא הקריב את הקרבנות לכפרת בניו (ראו איוב א') כהלכתם. לפי דבריה של אשת איוב בפרק ב', שמא הואשם איוב דווקא בתומתו ונאמנותו לה' כסיבה לכך שהקב"ה דקדק עימו יתר על המידה. מה שקרה לאיוב רומז לנו מה היה אברהם אבינו עתיד לעבור מידי בני משפחתו אילו שחט את בנו במצוות ה'.

מכל מקום נראה מן הפרק, שהבדידות וחוסר העידוד וההשתתפות, בעיקר מצד בני הבית, הם פורענות קשה מנשוא. וגם קורא בן דורנו יוכל להפיק לקחים מכך.

ועם זאת, על אף התחושות הקשות אותן מתאר איוב, בתוכו פנימה מפעמת התקווה והאמונה שבלדד, שראה את איוב בעיני רוחו נכרת בחטאיו ללא שארית וללא זכר, טועה.

"מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ: בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן: וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" (כג-כה)

ספר זכרונו עוד ייחקק לעד. צדקת מעשיו והעובדה שנרדף על לא חטא עוד יעסיקו את הדורות הבאים, והוא יחיה בקרבם. 'גואלו' -  קרובו או אוהבו, עוד יקום להקים שם המת על נחלתו ויחקוק בסלע את שמו.

קשה לראות פסוקים אלו ולא להיזכר במדרש חז"ל (בבא בתרא ט"ו) על זמנו של איוב, ש'איוב בימי שפוט השופטים היה'. במעשה אלימלך ובניו במגילת רות שהייתה 'בימי שפוט השופטים' נכרתה משפחה שלמה לכאורה ללא שם ושארית. אך יום אחד קם בועז, גאל את רות ואת האדמה, והקים שם המת על נחלתו.

כך צמח לנו דויד מלכנו!